Only God Can Judge Us

מדהים כמה בלוג יכול לשמר תחושות של רגעים.

מהו הטעם הזה של פעם? כנראה של נעורים, גיל ההתבגרות בשיא עזותו.

הוא זה שמעקצץ לפעמים עדיין על קצה הלשון.

לא בדקתי במדויק אבל לא כתבתי כאן כבר שנים, לא זוכרת איפה נעצרתי, ואני אפילו עדיין לא יודעת לאן אני מפליגה.

הרוח שינתה כיוון במקצת, אבל לספינה יש עוד כברת דרך עד להגעתה ליעד. או יעדים. 

זה אף פעם לא יכול להיות רק אחד, כי אז נתקע על איזה אי בודד או עיר עמוסה באנשים לא שלווים.

אז,

איזה טעמים חדשים התגלו על-ידי בלוטות הטעם?

כנראה מה שאני אערבב במיקסר הזה שנקרא החיים.

[00:04]

פשפשתי לי קצת בבלוג,

להפתעתי הבלוג משמר תחושות לא מוכרות ולא זכורות, של אהבה גדולה מפעם, 

ממרום גילי אני יכולה להגיד שזו הייתה רק תחפושת של אהבה, ואפילו לא תחפושת מוצלחת, כזאת שבוודאות לא הייתה זוכה בפרס בתחרות בפורים.

אבל הנצנצים שלה עדיין דבוקים אלי, עדיין לא הצלחתי לשטוף אותם.

וכנראה גם לא של התחפושות שהתחפשתי אחר כך.