מה זה חוויה

למה אין מלים בשבילי לתאר,

מה לתאר?

ערבוביה של סופות פנימיות

למה להתאמץ,

כי זה אובד ולא חוזר

וזה נשכח בתוך חור,

שיכחון

כמה טוב כמה אכזר.

אין לי פשוט אין בי את היכולת ללהטט עם העט

כלום לא עובר הכל נתקע.

תמיד נדפק עם משפט ראוי אחד –

מה חוץ?

כמה שרציתי אותך בלילה,

לא יודע אם שכחת אבל בטוח חשת,

משחק או מציאות ידעתי שסקס לא יקרה, ובפנים לא רציתי שיקרה

היום או הלילה או בכלל בעצם בכלל רציתי ברור שרציתי אבל זה לא מספיק

זה כלום,

ידעתי שאין

חשבתי בחנתי ועוד לפני שעלית לאוטובוס

עוד לפני 7 חודשים וכמה עשרות ימים ידעתי שלא.

שיחה קצרה שכוחה אולי הכל כבר השתנה אצלך אבל אצלי נותר

חקוק –

את יודעת, את מרגישה,

אני כותב כאילו בקולך

בשמך

בראשך

בהרגשתך

במקומך

אני את אחד,

האם?

אבל איך לא?

זה לא ייתכן

משיח לא בא משיח כבר כאן רק שפספסנו את הצורה

התחושה צנחה

התרסקה לתוך הבטן ונשטפת במיצי קיבה,

צ'י צ'י צ'ינג, דופקים קופה וממשיכים לכתוב

בדרך מעלימים,

יד זזה מאחורי הגב

הייאוש נעשה יותר נוח,

חוסר האנושיות הופך למוסרי

חוסר המוסריות הופך לאנושי

לשקר

זה לא טבע האדם זה הטבע של כל אחד מאיתנו

אל תברח אל תרוץ אל תתעייף סתם תמות רצוץ,

אז למה לחשוב מה היא שלי תגיד,

אהבה אינה קיימת אם הייתה, אז היינו מזדיינים,

אני ואת

זה כמו פסיפס

אבל כל אחד חליף

אז

אין מה לזיין במוח על אמת ואהבה,

ידידות זה השיא

ומשם רק ניפול

אבל הצניחה נעצרת כשזה את זה מבינים

משם אפשר לצנוח

להמשיך

אבל ביחד,

אז נכון זה יתקלקל

במונחים של אהבה זה הקלקול האולטימטיבי

ואם במקרה זה מצליח

ומתקפלים

אז הסוף הידוע רק מתקרב

אותו הסוף שהביא אותם להיות ביחד יביא אותם apart

ולא צריך להוסיף

אז עכשיו אני בעלייה

זה לא שירדתי,

רק צנחתי,

אבל את עוזרת למיצי הקיבה להישאר רחוקים,

לא מידי,

את יודעת

מספיק רחוקים כדי לרחף

ומספיק קרובים כדי לא להתנתק מהחברה

מהפחד המשתק שמעיר אותך כל יום בבוקר ועוזב אותך במקרה הטוב לכמה שעות

של חלום.

או דקות

או שניות,

בטח שנרשום

הבטחנו,

הרי עכשיו אני חושב

אבל זה זמני

יותר זמני מזקפה ממושכת

ושוב חוזר הניגון

אז למה?

כי צריך לפרק לאותות בשיטתיות

באיטיות,

כדי להרוס את ההרגשה ולפרק ולהשחית

ואז לחשוב שהבנתי שאני מאושר או נחדל

אבל אחרת וזהו הפיק של האנוכיות,

לקחת לי את זה

בחיים לא!!!

אפשר להמשיך אבל זה מיותר מפוחלץ ומאולץ

אז בד"כ מסיימים,

כי זה יותר יפה מלגמור,

ופאק דם אול

לגמור זה בחמש האנוכיים ביותר,

הרגשה מעוטת הערכה

תמיד להתאמץ בשביל your significant other,

כולכם צריכים למות,

למי אכפת מכל זה,

מתגעגע אליה

שכנעתי את עצמי כל כך טוב שזה יהיה קל

אני שולט יש לי את היד

(העליונה)

ואני אצטרך אותה

אוהו כמה שאצטרך,

כמו אפס מקומץ אחזור לקונכייה,

הלוואי קונכייה,

למערה,

מערה זה דווקא נחמד,

אבל זה בדד,

היא הוציאה והגולם קמה על יוצרה,

כל כך שונה את מה שבו התאהבתי,

לא ממנה נחרדתי,

לא היא סובבה לי את הראש,

וכשהיא חזרה והבליחה אל חיי לשניות מועטות עם החיוך העצבים ההשפלה הביצ'יות הכנות האמיתיות המתפוצצת בפנים כמו פצצת אטום על מרכז תל אביב,

ולא יכולתי,

כי אני אידיוטי שגרתי, תקוע בקלילות של לזרום ולזוז ולשתות

שפספסתי את ההזדמנות להעיר נשכחים

לעורר את המתים,

מתים הם לזיכרון ו/או לדיראון עולם,

עם החיים המזדיינים

אותם יצורים נאלחים

צריך להמשיך להתקיים להתערב להסתובב, חייבים לשעשע אותם, לחכות לחיוך המאושר

אבל עם מתים אפשר להתרועע בלי קול תרועה,

 הם מכירים המון

רק לא צריכים להוכיח לעולם יותר,

כלום

זה שלהם

אבל שלנו הוא לעולם לא יהיה,

כאלו הם חיי הכלומניק לעולם לא ייהנה מהכלום.

אני ממשיך לנדוד בין יבשות

לרחף בין עולמות,

להפריח בלוני תקווה

ולנפץ אותם בהנאה מעוררת קנאה,

לדבר, לזיין, לקלל, לשקר,

כמה מתחשב זה לשקר,

להתאמץ כל כך בשביל הזולת

ובשביל מה

כדי להסתיר משהו שבשיא האנוכיות אנחנו חושבים שיסב להם רע.

סבר פנים יפות, נימוסין, הליכות, פוליטיקלי אינקורקט,

איך הוא השתלט על הצד הא-פוליטי של חיינו?

להיות מנומס, להיות מרושע, להיות זונה, להיות עגבנייה

מה ההבדל,

זה הכל או כלום,

וכלום כבר לא יהיה שלנו

והכל אנחנו לא מוכנים לעשות כי זה קשה

זה מצריך לתת, להשקיע, להיות אלטרואיסט

והרי אלטרואיזם זה לא להיות.

בגלל חוסר הקיימא שאנו קוראים לו בבוז מופגן מהול ביהירות וקמצוץ ענווה מעושה

אלטרואיזם.

וחזרתי להתחלה או לאמצע,

בטוח לא לסוף

כי אם אודה שזה הסוף איאלץ לחדול

במובן הקיומי ולא הדיבורי,

ועכשיו הצניחה ממשיכה

הרגליים מגרדות

בעצם כבר יותר מנרטבות ממיצי קיבה,

ואני רוצה אותך כאן עכשיו

מייד

תמיד

לדקה אחת קצובה ובלתי נגמרת אנחנו מתייחדים

לא במובן של כלא

אלא בדרך מדהימה שיוצרת כתיבה

והרגליים מתנתקות

מתנקות

נצמדות לתוך כדור עוברי

שהוא אני.

ב מילה אחת שמבטאת רבות

(רציתי להגיד הכל אבל אין לא מזה ולא מהשני אז יצא רבות)

אז לא באהבה ולא בשנאה ולא בשום צורה כזאת כי

אני עורג לך חושק בך ומפנטז עלייך

חושב עלייך הוגה בך

כל זאת בלי לגעת,

אבל לא בעצמי

כי לערוג זה מה שבעיקר אני מביא

שלוק דמיוני מכוס התה של ליבי.

יצאתי אולי בפחד

הצעקה השיתוק הזיעוק של הבוקר ההוא שמעיר משתולל

אין מיצי קיבה אין רגליים אין מצב עוברי

הלכה התחושה,

היא צנחה אבל הנתק הציל אותה

ועכשיו גם הוא מתקשה

צריך להתנתק

ואף סם ואך אלכוהול לא יעזור

רק לדבר איתך

וגם זה לא מבטיח כלום

כי אני זה אני זה אומר הכל

אז גם הפעם אתגעגע

אערוג

אמתין

אתייסר,

לא יותר מידי אבל מספיק.

ואיהנה מהכל ומכלום באותה מידה ובאותו זמן

ללא מפלט וללא בריחה וללא תקנה

באנוכיות ובאלטרואיזם

מעשה שתורם לאנוכיות להגיע לשיאה..

אין חרטות

מאיר יודע יום הדין קרב ואני

אני יכול להפסיק לחכות,

ללא נטיות אובדניות,

צריך לרצוח כדי להמשיך לחיות

דחף אלייך כי את מחוברת לתוכי כטבור של תינוק לבטן אימו

ורק חבל שלא הייתה נשיקה

אמיתית

חמה

כנה

רעה

נושכת

מחממת

ממלאת את הכלי שקוראים לו אדם בתחושות שיהפכו לצניחות.

צונח אני שוב צונח

כל כך הרבה תמורות שבאו בכל כך מעט

זמן קצר.

אני יכול לכתוב לנצח

כמו לעוף,

אני אפסיק

לא כי חייב

ולא כי רוצה

לא כי הכל ולא כי כלום

כי בחרתי.

בחרתי בחיים, בדיוק כמו שהם.

תודה שהראית לי,

או יותר נכון

היית שם בתוך המחשבה שלי כשראיתי את הדרך,

תודה שהיית שם

בלי מלים, בלי דיבורים, קצת נגיעות, הרבה בנסתר,

אוהב מתגעגע חושב מתייסר,

חושב להתחרט ואז שוכח ובורח

וחוזר.

אלייך.

או את אליי.

נשיקה, שריטה, חיבוק,.

הזיון יחכה