קטנים וחומים, עלעלים של סתיו

מקיפים אותי, גווייתי מתקררת.

קול אצור בתוכי מסרב לפרוץ

ולשחרר את זעקתי לעולם.

חולפים העוברים והשבים,

ממהרים בצעידתם להמשך יומם,

לא רואים או שמא מתעלמים

האם זה משנה כלל? לא לי...

לפתע מרגישה את ידי מתרוממת

מחפשת גזע להיתמך, להישען

מגששת ותרה אחר המשען

שיבוא ויאושש את שארית כוחותיי, וחיי

אך רק הוא יושב שם. מחייך. ושותק.

מעשן, ושותק.

מחכה שאעשה את הצעד אליו,

שאשבר לפניו.

מסרבת להיכנע, ידי עדיין תרה באפילה

אחר גזע, ענף אפילו זלזל, שיהיה לי למשען

לא! לא אפנה אליו עוד את ראשי.

לא אעניק לו את אותה תחושה מוכרת.

היד מתעייפת, איתה גם קודקודי.

רוחי עוד לוחמת, מונעת ממני להפנות ראשי,

אך גם היא תישבר, ואני אסתובב.

מייד הוא יזדקף, לא יחדול לחייך.

גם לא לעשן. רק יניד בראשו כמו אומר:

"בואי, ילדה. הולכים, ההצגה נגמרה..."

ואני, אציית כתמיד.

וכל שאבקש הוא שיפסיקו המחשבות,

שלא יטרידו יותר את מנוחתי,

שאוכל לפחות למצוא מרגוע לנפשי,

אם לא לגופי...