פוסט סטנדרטי ראשון:

לאחרונה, אני מוצא את עצמי מצליח יותר לכתוב לאנשים (טוב נו, אישה אחת, ליתר דיוק בחורה אחת) ופחות לעצמי.

המציאה הזאת מסבה לי אושר גדול, ומשכיחה ממני את טרדות היומיום, ובכלל משכיחה ממני הכל, שוכח שאין לי ממש כסף ומפזר ללא הכרה, לא מחזיר טלפונים גם לחברים קרובים, ממשיך לזרוק זין בעבודה, התירוצים לבוס/פקידה נערמים, לבינתיים מצליח עדיין לספק תוצאות אז זה בסדר אבל אולי הגיע הזמן להתאפס

בכלל, מס' 6* טוענת שתמיד בהתחלה של קשר (לדבריה) "אתה לא רואה בעיניים". ברגע של חולשה, אחרי אינספור הצקות, היא הודתה שתמיד כשאני בקשר אני כזה, ואולי זו פשוט הדרך שלי להביע רגשות.

הנטייה שלי לשכוח כל דבר בר-שכחה צברה תאוצה בשבוע החולף: איבדתי (ומצאתי!) את הארנק, ננעלתי בדירה ללא מפתחות וחיכיתי שעתיים לחילוץ (דווקא משתלם, להגיע לעבודה ב-11 וגם לזכות בביקור חטוף ממס' 9), ולקינוח איבדתי את הפלאפון (אל דאגה, כבר יש חדש!! תודות למס' 9 היקרה באדם!!!)

טוב, קראתי מה כתבתי וזה מ-מ-ש אבל מ-א-מ-ש משעמם, אז בלי הודעה מוקדמת אני עובר למטרה לשמה התכנסתי כאן: להגיב לבלוגים של אנשים שאתה מכיר מחוץ לישרא הזכיר לי מסיבה כלשהי סיפור נפלא של מילן קונדרה, מתוך הספר "אהבות מגוחכות" (מומלץ בייחוד למי שקרא כבר את קונדרה, זה לא המיטב שלו, אבל עדיין מומלץ בהחלט!), ומכיוון שמעייני יבשו זה מכבר, החלטתי לפרסם בינתיים פרקים מהסיפור, מכיוון שהוא די ארוך ולא מצאתי תרגום שלו לעברית, אז אסתפק כל יום בפרק, יש 12 פרקים, הפרק הראשון מגיע היום!

* אין לי עדיין כינויים לאנשים בחיי כי מעולם לא כתבתי עליהם, בינתיים אתן להם מספרים, זה דווקא נחמד...