מתוך הבלוג של שסק [את שם הסרט תמצאו אצלה! תודה שסק]
“…And if I asked you about women I'm sure you could give me a syllabus of your personal favorites, and maybe you've been laid a few times too.
But you couldn't tell me how it feels to wake up next to a woman and be truly happy.
…
And if I asked you about love I'd get a sonnet, but you've never looked at a woman and been truly vulnerable.
Known that someone could kill you with a look.
That someone could rescue you from grief.
That God had put an angel on Earth just for you.
And you wouldn't know how it felt to be her angel.
To have the love be there for her forever. Through anything…”
אין לי סילבוס של המועדפות עליי, הזדיינתי יותר מכמה פעמים (למרות שלא עם יותר מדי נשים), התעוררתי לצד אישה (יותר מאחת) וחשתי מאושר, מאושר בשלמות.
שאלו אותי על אהבה, שתקתי או דיברתי בלי סוף, מעולם לא יצא מזה שיר בעל 14 שורות בארבעה בתים בעלי חריזה מסוימת.
הסתכלתי באישה (אחת) וחשתי פגיע לגמרי. המבט חדר, מבטי הושפל, אבל בחרתי להישיר מבט חזרה, ואני עדין חי. לגמרי חי.
לא נתתי לה להציל אותי מיגוני.
הקב"ה אכן שלחה מלאך לכאן רק עבורי, והמלאך טענה שהיא לא ראויה לי, היא טעתה, אבל גם מלאכים לפעמים נגמרים.
אני יודע איך זה מרגיש להיות "מלאך" של, חבל שלא ידעתי להפסיק.
אני יודע איך זה לאהוב עד שתהיה שם בשבילה לנצח, בכל מצב, גם כשאינני נחוץ יותר.
אני לא יודע מה לעשות עם כל הידיעה הזאת.
אושר הוא תחושה מתעתעת, כמעט כמו אהבה, הוא מציף מבפנים ברגעים מסומנים מראש, מהם צריך להתעלם! כשהוא צץ ברגעים האחרים, צריך אליו להתייחס:
אהובתי יכולה להכעיס אותי לפעמים (לא כמוני, אבל עדיין...). הדגש הוא בעיני, כי בעיניים אחרות זה יכול ממש לא להכעיס או ממש משהו אחר, אבל למי אכפת מה זה בעיניים אחרות, מה שחשוב הוא איך זה בעיני.
לפני שבוע או חודש, זה ממש לא משנה, כעסתי וחשתי כבוי, שייכתי את התחושה ליחס שלה אליי באותו לילה. פתאום היא אמרה שהיא רעבה, בלי לדעת למה ואיך קמתי והכנתי לה אוכל, בשתיקה כמעט מוחלטת, דממה פנימית.
עשיתי דברים באוטומט: מחמם לחם פרוס במיקרו, מוציא סלטים, קצת חריף, זיתים שחורים, מורח חומוס ומטבוחה בסנדביץ' הראשון, חומוס וממרח זיתים בשני. פורס כל סנדביץ' לשני משולשים, מניח על צלחת. מוזג מיץ סמי-טבעי לכוס, ומביא גם עוד כוס לעצמי (למרות שאיני צמא כלל), מניח הכל על מגש-למיטה (מין מגש כזה עם כרית מלמטה שאפשר לאכול עליו במיטה...), שומע קריאות מהחדר, הן לא מפרות את הדממה הפנימית שלי. ממשיך בשלי בשיא של ריכוז לעשות פעולות מכאניות. מוציא פומלה מהמקרר, פורס לרבעים. שוב קריאות ואני בשלי. מתחיל לקלוף את הפומלה. לפתע מרגיש בדקירה. קצה האצבע מדמם. צמר גפן פתר את הבעיה באופן יעיל. ממשיך לחלץ את הפרי מקליפתו.
הכל סדור על המגש, נכנס לחדר, חיוך נפרש, הכעס חלף, רגע של אושר מסומן ניצב בפתח, אבל האושר האחר, הפחות-מוכר, הלא-מסנוור, היה מנת חלקי באותן דקות סיזיפיות, הוא ליווה אותי באופן מכאני. אין רגע מזהיר, אין תחושת התעלות, אין הנאה אלמותית. דקות ארוכות לא ברורות, לא מובנות, שלא בסופן נפער האושר אלא במהלכן הוא שורה עלייך, מאפשר לדממה הפנימית לא להיות מופרעת על-ידי כלום, גם לא על-ידי מושא האושר, הקוראת לי מחדרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
