התלבטתי המון אם לשכנע את אהובתי להצטרף אליי לשבת. מצד אחד, לא בילינו כבר הרבה זמן, הרבה זמן ביחד. התרגלתי לראות אותה כל יום (ממש!!) והיא אפילו לא התחילה להימאס עליי, כך שהמעבר ללהיפגש יום כן יומיים לא (פסח...), הראה לי פתאום כמה כיף להיות איתה כל ערב. מצד שני, היא הבטיחה לבוא ממש בקרוב, ואני אוהב להתכונן לקראת דברים, אז למה להקדים את המאוחר כשאפשר להתענג על הציפייה לקראת בואה? לבסוף הזוהמה בדירתי הכריעה את הכף...

קמתי ב-14 וחצי [ככה זה כשנהנים בלילה ;) מאוד נהנים (L)], והתחלתי להשתעל ולהתעטש ללא סיבה, עד שהבנתי שיש סיבה – הזוהמה בדירה שלי!! נכנסתי לאטרף של ניקיונות, אבק, ספונג'ה, אמבטיה, שירותים, מטבח, עציצים (??), קיצר הפכתי את הבית שיהיה ראוי למגורי אדם.

מסקנה: עדיף לסחוט רגשית את אמא שתבוא לנקות שוב – לא משנה כמה פעמים עברתי עם הסחבה על הרצפה בסלון, לא הצלחתי לגרום למרצפות להיראות נקיות באמת.

כשסיימתי לנקות היה כבר 17 ורבע... קצת מאוחר להזמין לשבת, למרות שבמהלך הניקיונות אבא שלי התקשר לשאול אם אני מגיע לבד או אם איתה, וממש התאכזב שהיא לא באה (מה, אני לא מספיק?) ואחותי עשתה וידוא הריגה כשהתקשרה חמש דקות אחריו לשאול אותה שאלה וכששמעה שאני בא לבד אמרה: "טוב, לא נורא".

חשבתי לכתוב גם על המפגש עם האקסית, הניסיונות של פיזה לשכנע אותי לתת לו לינק לבלוג (לא יקרה!!), כמיהתי לחיבוק מאהובתי, ועל הרצון-לאו-בר-כיבוש שלי ללטף את בטנה ההו-כה-סקסית. אבל לא כתבתי. כי נהייתי ממש רעב, בא לי תותים!!

להית'

אוהל אינדיאני

לינק למילות השיר שמצוטט בפתיח החדש שלי. ג'וני קאש. יהי זכרו ברוך.