יום חמישי, ו' באייר התשס"ו, 11:56:32 זמן ישראל.                                                            בס"ד

נתקבל מסרון במכשיר הפלאפון:

"אני אוהבת אותך!

אני אוהבת אותך!

אוהבת אותך!

מטורפת עליך! :)

שלך לנצח!!"

המסרון נקרא על יד הנמען, והתקבל בחיוך רחב ועיניים קורנות מאושר.

רות סוף.

שני לילות משותפים.

תחושת שחרור משכרת.

קרבה מתגברת.

חיבוק אמיתי.

והקשבה,

מאז שאנחנו ביחד ביקשתי ממנה אינספור בקשות, ברובן הייתה שזורה אמירה שלי אליה שהיא "צריכה" להסכים כי ככה אני רוצה, ומאחוריה האמירה הסתתרה מחשבה בזויה, שאני "תמיד" מסכים (מרצון!!) לבקשותיה וקשוב לצרכיה, אז גם היא חייבת, לא? אז זהו שלא!! בשבועות האחרונים אני מבין את ההיתממות שהייתה בהתנהגותי ושמח שהיא הייתה שם כדי להאיר לי [לא להראות, לא להוכיח, לא להטיף, רק להאיר, לתמוך, לסייע :) ] שאני לא בהכרח צודק. אני לא אשתנה כל כך מהר, אבל ההרגשה החדשה הזאת משמחת אותי. ויותר מכך מאשיר* אותי לדעת שהיא קשובה לי, רצונותיי, מאוויי, רגשותיי, תחושותיי, לכולי.

ואני רואה את זה. ומעריך.

פוסט יפורסם בקרוב...

עדכון:

אני לא מגיב מספיק לאנשים בבלוגים!!

אני לא קריא!!

אני לא מעניין!!

אני לא ביצתי!!

אני לא מעדכן!!

אני מבלה יותר מדי "זמן עבודה" בקריאת בלוגים...

שלום קאונטר! אני מרגיש אותו דבר כלפיך, אז תשתוק!!