יום שישי, 26 לדצמבר 1997, אחר צהריים סגרירי בלונדון מנומנמת של אחרי ה-Boxing Day, יושב דחוס בקרון רכבת תחתית עמוס גברים בגיל העמידה לבושים בסגול. יורדים בתחנת אפטון פארק, כמדומני, וצועדים למגרש. רכשתי חוברת של הפר-גיים, ומייד עלעלתי לראות אם מופיע משהו על "הקוסם" פרום איזראל, מרבית העמודים הוקדשו למנג'ר הנערץ דאז, כמה מילים על הכישרון העולה (ריו פרדיננד) וכמובן, הבועט בפנים, הרכש מהיריבה הצפונית – ג'ון הארטסון.

24,532 צופים הטריחו עצמם לאיצטדיון האנגלי הישן, בסגנון שכבר לא רואים יותר בעידן הצ'מפיונס ליג (אפילו הייבורי ננטש...). כבר בכניסה הבדלי התרבות ניכרים: הבירה נמזגת כאילו אין מחר, ותור ענקי משתרך בדוכן ההימורים על המשחק, אני מנסה לשכנע את אבא לשים איזה 20 סטרלינג על בישול של הקוסם, אבא שלי לא ממש מתלהב מהישראלי השחצן, שבגללו "גררתי" אותו ללונדון, מעדיף לשים 50 על שער עצמי ("אם כבר להמר, שניקח כסף שיחזיר את הטיול הזה..." – צודק, עם יחס של 1 ל-29 על שער עצמי, נראה הימור טוב).

15 הדקות הראשונות חלפו ללא אירועים מיוחדים, בסביבות הדקה ה-17, "הקוסם" מתגלגל על הדשא וצעקה עזה מהדהדת ברחבי האיצטדיון. אייל מתאושש מהר, ומבצע את הבעיטה החופשית בעצמו (מי אמר שהוא לא ישרוד באנגליה??) חולפות להן עוד כעשר דקות בעצלתיים, המשחק לא מתעלה לרמה גבוהה, קובנטרי מתבססת בעיקר על הגבהות סתמיות בניסיון למצוא את ראשו של דיון דאבלין החסון.

בדקה ה-29 כדור חוץ לטובת הפטישים, ריפר מוציא אותו לקשר הצעיר פרנק לאמפארד, שמעביר את הכדור מייד לברקוביץ', שמתקדם בזריזות במרכז המגרש, הראש קדימה סורק נתיבי תנועה, ומתקדם באין מפריע, כ-45 מטרים מהשער, מבלי להוריד את מבטו מהמגרש הפתוח, מעביר משגר אייל, מסירה אלכסונית שחוצה את קו ההגנה של קובנטרי ומותירה את פול קיטסון לבדו מול שוער קובנטרי.

קיטסון לא מתבלבל ומגלגל בקלילות פנימה, הקהל באקסטזה, הארטסון, קיטסון לאמפארד וחבריהם מתחבקים וצוהלים.

על הדשא שרועה דמות קטנה, תאקל מאוחר של אחד משחקני הקישור האחורי של קובנטרי, השבית את הקוסם של הפטישים באותו היום. כעבור שניות ארוכות מורד אייל על אלונקה, לקול מחיאות הכפיים העזות של רבבות האוהדים שגדשו את האיצטדיון, אייל מתרומם לרגע מהאלונקה ומנופף להם חזרה בחיוך.

בשבילו הם באו,

בשבילם הוא משחק...