חצאי פוסטים תקועים בראשי כבר יותר מדי זמן, וכנראה שכבר לא ייכתבו בעתיד הנראה לעין. מצד שני, נמאס לי מפוסט המספרים הזה, אז אני חייב לכתוב משהו...

לפני חודש או משהו הרכב שלי (שמו חסוי במערכת J) התקלקל, מסתבר שהלכו הברקסים. הגעתי בבוקר לפני העבודה למוסך מורשה של יונדאי בתל אביב. כנראה שהמכנסיים המחויטים והחולצה המכופתרת עשו את שלהם וקיבלת הערכת מחיר על החלפת ברקסים של 1,700 ₪ (לא כולל מע"מ!!).

ברחתי.

טלפון קטן לאבא וקיבלתי הצעת מחיר של 550 ₪ במוסך ירושלמי + הבטחה שבן משפחה [אחותי, אמא, אבא, לא ממש משנה ;)] יכניס את האוטו למוסך ויוציא אותו כשיהיה מוכן + לקבל את האוטו של אמא כרכב חלופי + אחותי "התנדבה" להחזיר לי את האוטו לתל-אביב כשהוא ייצא מהמוסך...

אח, שווה לגור בתל-אביב, הגעגועים גורמים לאמא להפוך עולמות בשבילי... (אני מפונק?? מה פתאום!!)

אז לקחתי את הרכב עליתי לירושלים, נטול ברקסים בסיבובים המסוכנים, השארתי את הרכב אצל אמאבא. לפני צאתי חזרה אל הכלא המשפטי שאני מועבד בו, אמא אמרה: "תבדוק שלא שכחת כלום באוטו"; אני: "אין לי כלום שם, הכל עליי"; אמא: "תבדוק, תבדוק, ליתר ביטחון"; אני: "טוב, טוב, מה שתגידי".

יצאנו לאוטו, אמא מדרבנת אותי לפתוח כל מגירה אפשרית. אני עושה את עצמי מחפש, אולי אם אני אסתכל מספיק זמן במגירה שמתחת למושב הנהג היא תירגע ותיתן לי לנסוע....

כבר סגרתי את המגירה והתרוממתי לצאת מרכבי המקרטע, כשלפתע הציץ אביזר מוזר בחריץ שבין הכיסא לדלת הרכב, בקבוק משומש? שאריות מים? מבחנה מאולתרת? פאק!!!!!

שכחתי שיש לי באנג באוטו!!

עכשיו הגיע הזמן לאלתר, איך אני מוציא את הבקבוק החשוד מתחת לכיסא, שם אותו בתיק ונעלם איתו לתל-אביב מבלי שאמא שעומדת מעליי וממתינה לתוצאות הבדיקה לא תחטוף התמוטטות עצבים נוספת (ככה זה כשאחותך היא הדילרית שלך...).

במבצע מורכב הצלחתי לפתוח את התיק, לזרוק פנימה את האביזר המאולתר, לסגור את התיק ולהיעלם לפני שאמא הספיקה לתהות מה ג'ק רובינזון קשור לכל הסיפור הזה.

ב-9:40 הגעתי לכלא המשפטי. שם קיבלתי הצעה מפתה להקדיש את יומי הקרוב (ואת הלילה גם...) לכתיבת תגובה לצו מניעה דחוף, שצריך להגיש למחרת לבית המשפט המחוזי...

ב-21:40 הצצתי בשעון והחלטתי שלא משנה מה ב-22:30 אני בבית.

ב-23:17 הגעתי הביתה.

למחרת, ב-8:30 כבר הייתי בבית המשפט. תור של כעשרה אנשים השתרך בכניסה הראשית. אני עדיין נטול תעודת מתמחה (מה עושים שם בלשכת עורכי הדין שלוקח להם 3 חודשים להנפיק תעודה מזויינת??) ממתין לבדיקה הביטחונית. בינתיים רוקנתי את הכיסים, הוצאתי את החגורה מהמכנסיים, הנחתי את הכל ואת הפלאפון בקופסת פלסטיק קטנה (יעילים ההחבר'ה ממשמר בתי המשפט). התקדמתי לאיטי, עובר במכשיר השיקוף. צפצוף. אני מסביר שזה כנראה הפירסינג שלי. הבודק המופתע מרים גבה (אחת! באמת!!). אני מוציא לשון. הבודק משתכנע (יעילים אך טיפשים, פירסינג מפלסטיק לא מצפצף...).

הבודק השני, מחליט להתעמק בתכולת תיק הצנוע. אני ממתין בקוצר רוח, חושב על התור שממתין לי כבר אצל ששון "אלוהי התיקים הפתוחים"...

לפתע הבודק קורא לבודק השני, שניהם מתעמקים בתכולת התיק האפרפר שלי, מביטים אחד בשני, ואז שוב בתיק, מגניבים מבט אליי וממלמלים משהו. אני כבר התחלתי להשתעמם – וכמו תמיד שאני משתעמם אני שורקת – הבודק המזוקן וחובש הכיפה, שלף אביזר מוזר מהתיק ושאל בקול תקיף: "זה שלך?" ....

אני, עדיין לא קולט את העניין, מסנן מבלי להסתכל: "כן, זה התיק שלי, מן הסתם זה שלי".

בינתיים הבודק המזוקן קורא בקשר לבודק נוסף. עכשיו הם שלושה, מתלחשים, מסתכלים וממלמלים דברים לא-ברורים. כנראה שצריך לקרוא לעוד מישהו, כי לפתע הגיחו מעבר לפינה 2 בודקים נוספים, אחד מהם בחולצה בהירה יותר (בטח אחראי חשבתי לעצמי). לאחר התייעצות של 10 דקות בין מועצת הבודקים (חמישה במספר!!), התקבל גזר הדין: אני לא יכול להיכנס עם הבאנג לבית המשפט...

תהיתי אם כדאי להסביר להם שמדובר באביזר תמים, ושאין בשומקום בדין הוראה האוסרת על נשיאת כלי עישון בשטח בית המשפט, אבל משום מה לא נראה לי שההסברים שלי היו עושים עליהם רושם. מצד שני, לא רציתי לצאת מתחום בית המשפט ולעמוד שוב בתור כדי להיכנס (הפעם בלי הבאנג).

במקום, החלטתי לנצל את כישורי האקרובטיים, נשענתי על השומר שעמד בדלת היציאה, מתחתי את עצמי מעבר לדלת בית המשפט והשלכתי את הגורם המפריע אל בין השיחים הלא-ממש-צומחים בפאתי בית המשפט...

בצעד קל, מיהרתי אל בניין בית המשפט המחוזי, כאשר עיניהם המשתאות של מועצת הבודקים מלוות אותי במבט חושד.

התגובה לצו מניעה הוגשה במועדה. למחרת המבקש [בלי להיכנס לפרטים – האיש הרע שאנחנו צריכים לנצח...] משך את הבקשה לצו מניעה, עוד בטרם התקיים דיון (ניצחנו!!)

הבקבוק המאולתר חיכה לי, בסבלנות יש לציין, בצאתי מבית המשפט, נטלתי אותו לידי, והתרחקתי מבית המשפט. בינתיים התחלפה משמרת של בודקים, אבל המבטים עדיין ננעצו בי ובאביזר המוזר.

כנראה שהסיפור כבר "מתגלגל במסדרונות בית המשפט..."

השלמות מהיומולדת, ההפתעה המדהימה מאהובתי ואינסוף המתנות ממנה, דיווח כישוריי הקולינאריים המשתפרים ותהיות על עתידי בכלא המשפטי בו אני מועבד יגיעו בהמשך...

אוהל אינדיאני,

שצריך חופש רציני. רצוי בחו"ל. עם ים. ובחורות. בעצם רק אחת..., מעניין אם יומאחד היא תסכים? רק המחשבה מעוררת אותי J

נ.ב.

חלמתי שמכבי מפסידה בחצי-גמר ואנחנו מנצחים ועולים לגמר נגד... אין לי מושג מי!!

פתאום הבנתי שחלוקת הזמן עבודה-אהובה, גרמה לי להזניח עיסוק מועדף נוסף: קבוצתי האהודה :(

מזכר לעצמי: לעבוד פחות (ולבלות יותר עם אהובתי...) ולהתקשר לצרוח על "שם המשחק" שלא קיבלתי גיליון כבר חודשיים!!

ביי בינתיים.

עדכון:

הוא תמיד מצחיק אותי. מאוד. הפעם הוא כתב פוסט עצוב (וכנה), על נושא שהטריד גם אותי לאחרונה. ביצה זה איכסה! תיכנסו, תקראו עד הסוף ותפנימו. תודה!