התחלתי לכתוב יותר מדי פוסטים לאחרונה. אף אחד מהם לא הבשיל וכולם נזרקו לפח האשפה (האמיתי או הוירטואלי) שלי, שהתחיל כבר להתמלא יתר על המידה. יש בי צורך עצום לכתוב, להעביר את כל מה שאני לא מצליח להביע בצורות אחרות לכתב, ולהפיץ! לאו דווקא בקרב הרבים (כלומר, כאן בבלוג צנוע זה) אלא ישירות אל נשוא המכתב. לכתוב אל מישהו. לפעמים אל עצמי. מכתבים שכבר בראשיתם, עוד לפני המעבר מהראש אל קצות אצבעותיי האוחזות בעט או במקלדת, ממוענים ליעד מוגדר מראש.

מכתב לאהובתי. ועוד אחד. וגם תגובה. מכתב גנוז אחד. חלופת מכתבים עם אנשים קרובים. חדשים. המון ביטויי רגש, ניסיונות להמחיש או להמחיז תחושות ומחשבות שהתחוללו בחיי בין אותם דפים, בין אותן מילים. אבל היכנשהו במעבר הזה מראשי, נפשי או ליבי אל התוצר המוגמר (הכתוב או המודפס) איבדו מצורתם.

אני משקיף קצת על עצמי. מסתכל על דברים שעברתי בשבועות האחרונים. קצת מבחוץ. מרחיק את מבטי. התמונה נראית לי שונה מאיך שראיתיה כאשר הרגע התרחש. שיחות שניהלתי, החלטות שלקחתי, מחשבות שחשבתי, מקבלים לפתע זוויות חדשות.

אני נפעם מהעוצמה והמהירות שבה תחושותיי הפנימיות משתנות. כהרף עין מועקה מתחלפת בהקלה, עצב מתחלף בחיוך, בלבול מתחלף במבוכה. תוהה ההפכתי לכלי קיבול של תחושות? מהדהדות הן בתוכי, ממלאות את כולי, מטלטלות אותי. אני תיבת נגינה. והצלילים מתחלפים בי בדיסהרמוניה משוועת.

ועוד רגע חולף, היד שמסובבת את תיבת הנגינה שהיא אני התעייפה או אולי אני עייפתי. הצלילים מתעמעמים או שאולי רק מתעתעים. בי. ופתאום המנגינה הממשיכה לבקוע כבר מתחברת למשהו מוכר. ושוב אני מביט על תיבת הנגינה מבחוץ, עתה המנגינה הרמונית להפליא והחיוך בעיניי שוב מתרחב...

תחושות שונות כל כך בקעו מתיבתי. רגשות מתערבבים, מחשבות מתנגשות, דיסהרמוניה קולית הופכת להרמוניה רגשית. ואותו רגע שבו הצלילים התכווננו לכדי מנגינה שוב חמק ממני. נעלם מבלי שעמדתי על טיבו.

אותה יד חמקמקה

המפעילה את תיבת הנגינה שהיא אני,

מוכרת כבר היא לי.

נפגשנו בחטף,

פעמים מספר בעברי,

את מבטה לא הפנתה אליי,

החמקמקה שבתחושות,

רק סיננה מבין אצבעותיה,

משפט קצר אחד:

אל תחפש אותי. אני אותך אמצא.

כזאת אני,

אהבה.