על קו ירושלים תל-אביב |
| 6/2006
 דיויד ברוזה על רקע פרחים
יושב ומהרהר על הדייט מאתמול, חיוך עולה על שפתיי כשאני נזכר ברגעים ממנו וברגעים מהדייט הראשון האחר איתה. היא מקסימה אותי. אני טובע שוב בין עיניה, ונזכר שפעם אמרה לי שאני לא מסתכל עליה מספיק. לא הבנתי והאמת קצת התעצבנתי. אני?!?!? לא מסתכל עלייך?!?!?
הרי אני מעריץ את יופייה, נפעם כל פעם מחדש מהחיוך הכובש שלה, אני עוצם את עיניי ומתאמן על לדמיין כל נקודה הכי קטנה בפניה, לא לשכוח אפילו את הפרט הכי קטן. ופתאום אתמול הרגשתי כמה התגעגעתי להסתכל עליה. להביט בה. היא יפהפיה אמיתית. בכך אין ספק. ועדיין יש משהו מעבר ליופי שקשה להעביר במלים. חצי החיוך, העיניים הקורנות ושמחת החיים שבוקעת ממנה.
בעודי שוקע שוב בפניה, מבטה מוסט לחלון הפונה לכביש, מבקש בליבי שתסיט אותו חזרה אליי ופתאום קולט, שאני רוצה שהיא תמשיך כך עוד קצת, תשאיר את מבטה על החלון, ואני אזכה להסתכל עליה עוד קצת, כי אף פעם אין מספיק
המבט חוזר מהחלון, בזווית העין אני מחזיק דמעה, היא לא תראה אותה, אולי תרגיש בה. הדייט המדהים שלנו נמשך, ממשיכים בשיחה מהנקודה שהופסקה. ואני ממשיך להתגעגע להביט בה, גם כשעיניי מביטות בעיניה, הגעגוע לא פוסק.
היא מחייכת. יום אחד תאמר לי שוב, אולי לא במלים, שאיני מסתכל עליה מספיק, ואני אדע שכמו תמיד היא צודקת. ורק אמשיך להביט... עד אין קץ.
פתאום העצמיות מתגמדת. שמחותיי, צרותיי, בעיותיי, אהבתי האינסופית. הכל מתגמד.
התנתקתי לגמרי מכל זה בחצי שנה האחרונה. בלי עיתונים. בלי חדשות. מנותק. אולי לראשונה בחיי. האשמתי בכך את אולמרט, את התקשורת, את שני העמים (והנה גם אני מכיר בעם הפלשתיני? חושבים שמישהו מתרגש מכך?), את העובדה שיש לי דברים יותר חשובים בחיי. אהבה. משפחה. עבודה. כסף. הצלחה מקצועית. לימודים.
ובכל זאת? כיצד התנתקתי כל כך?? פעם הלהט הפוליטי בער בי. היום הוא דעך. תוהה אם כבה לחלוטין.
עצוב שהרוגים וחטופים הם מה שמתבקש כדי להעיר אותי (את כולם?) מתרדמתי החברתית-לאומית. זילות חיי האדם הגיעה גם אליי. מקווה שהתעוררתי. ושלא ארדם שוב על המשמר.
יהי זכרם של הנופלים ברוך!
החלמה מלאה לפצועים!
שיבה מהירה הביתה ללוחם החטוף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
