שוב הריח שלה ספוג במצעיי

שוב הטעם שלה לא מש משפתיי

שוב לחישותיה מתערבבות בגניחותיה

שוב חוזרת התחושה שהאושר מעבר לפינה

רגעים איתה וחיים בלעדיה,

שבאו אחרי חודשים של חיים איתה ורגעים בלעדיה,

בראש מהדהדות התהיות, השאלות, הספקנות מקננת.

והלב בשלו. לא מרפה. אף לא לרגע.

שוב גופה נפרש למולי במלוא הדרו,

שדיה תפוחים, פטמותיה זקורות, מזמינות הן אותי,

עכוזה מתקמר, מרהיב בחציפותו, דורש את נגיסתי,

צווארה מתעקל, רך ומתוח, שפתיי מנשקות עד אובדן חושים.

שרדנו שבועות קשים מנשוא,

לפנינו עתיד מבטיח,

אושר איתה, כה פשוט וקסום

אושר איתי, כה קל ונפלא.

שוב מביט בה בשנתה, מעריץ את שלוותה.

מתהפך מצד לצד, מקנא בהתמסרותה.

קולה המנומנם ממלמל כמתוך חלום,

מבקשת שוב את ידי המלטפת,

לוחשת כתמיד מילות אהבה, ודורשת לשומען עוד פעם אחת.

עוד פעם, עד בלי די.

נעדרתי. פוסט בלוגולדת שנה לא נכתב מעולם. פוסט פרידה נגנז. פוסט חזרה הצטרף לחברו הגנוז. בין לבין שרדתי ארבע חתונות (בלי לוויה), תעצומות נפש בלתי-רגילות, סחרור מתמשך, ספקות ופחדים התערבבו בידיעה מעורפלת ועתיד לא-ברור.

החלטתי לבחור ולא לברוח.

התגעגעתי לכאן. התגעגעתי לכתוב. התגעגעתי לפרסם. אני כאן כדי להישאר.