פוסט נטול מטרה מלבד כתיבת פוסט. כל שהוא.

נמאסלי מהשעמום בעבודה, כבר חודשיים או שלושה או שבעה שאני מעביר כאן את הזמן ללא שום תועלת. לא עבור המשרד. בטח ובטח שלא עבור עצמי. אנימתגעגע לימים הראשונים, לא הייתה לי שנייה של מנוחה. 11 שעות עבודה ביום מתוכן לפחות 9 הוקדשו נטו לעבודה. לפעמים יותר. וזה לא שהעבודה הייתה יותר מעניינת או שונה, זה פשוט אני שהייתי מרוכז.

תמיד נתקלתי בקשיי כתיבה, בייחוד בלימודי המשפטים. כל עבודה שכתבתי הייתה בייסורים, מהסמינריון הראשון בתואר ברחתי כמו מאש, למזלי הייתה נשמה טובה (ומצטיינת דיקן) שסייעה לי, בלעדיה כנראה שהוא לא היה מוגש לעולם (ובטח ובטח לא זוכה לציון תלת-ספרתי עגול).
מצד שני, ברגע שהייתי מתחיל לכתוב המלים היו בוקעות כמעצמן, ניסוחים משפטיים בלשון מליצית זרמו ממני בקלות בלתי-מוסברת. הבעיה היא תמיד להתחיל...

כמו בלימודים כך גם בעבודה. אני זוכר שבמשך השבועיים הראשונים לעבודה כל שעשיתי היה לנסות נואשות לכתוב כתב הגנה ראוי. כעבור שבועיים מצאתי עצמי עם 40 עמודים כתובים ומעט מאוד תוכן... כמעט כל מה שכתבתי נגנז על-ידי המאמן שלי, לבסוף ישבנו לכתוב את כתב ההגנה מחדש, הפעם ביחד. אני זוכר ששני לילות לפני המועד האחרון, ישבנו במשרד של המאמן שלי, לקראת 22 הוא התחיל להתייאש, בצעד ספק נועז ספק מוזר קבעתי עובדה "בוא נחליף מקום". התיישבתי בכיסא של הבוס שלי, הוא נעמד מופתע ואני פשוט התחלתי לכתוב את מה שעובר לי בראש, כותב פסקה-שתיים, עוצר להקריא לו, ומבלי לקבל אישור ממשיך לפרק הבא.

מאז כמעט כל כתב טענות נכתב בצורה הזו, שעות קטנות של הלילה. אני והמאמן לפעמים עם עוד עורך-דין או עורכת דין צעירה. אני על הכיסא מנהלים שלו, הוא על כיסא האורחים (שלי...), בפעמים האחרונות אפילו הצלחתי לחשוב בקול לפני שאני כותב.

כל זה נראה רחוק פתאום. זה מוזר להתגעגע לעבודה קשה. אבל זה פשוט ככה. באתי למשרד הזה כדי לנצל אותו, לשאוב עד תום את הניסיון שאוכל לצבור בשנה וחצי, לעשות טעויות על חשבונם, להפיק מההתמחות הזאת את המיטב. אני נהנה לעבוד אל תוך הלילה. אלו השעות הכי טובות שלי, אני מגיע לשיא הריכוז והיצירתיות בלילה, כשהשעון נוקף לכיוון חצות אני נדרך. מחד, רוצה הבייתה, לאכול (לזיין) ולישון. מאידך, מתעורר בי דחף לכתוב, פתאום מחשבות מתגבשות לטיעונים משפטיים, שעולים על הדף החלק וממלאים אותו, כמו פאזל שתמונתו נפרשת אט-אט, חלקיו מצטרפים לכדי שלמות.

לנצח בתיק. לקרוא פסק-דין (מחוזי) ולזהות בבירור את המילים והניסוחים שלי, משפטים שלמים שלי שזורים לאורכו של פסק הדין. אפילו על האזכורים שלי השופט חזר. תחושת עילוי. על פסק הדין הזה הוגש ערעור. לבית המשפט העליון. הערעור נדחה. כבוד השופטת העליונה אימצה את פסק הדין של הערכאה דלמטה. חזרה על נימוקיו. והוסיפה נימוק נוסף. נימוק חדש? לא ממש...

שופטת של בית המשפט העליון, ציטטה אותי. כן זה קטנוני, אבל רבאק זו תחושת היי מטורפת!!! זר לא יבין זאת. אבל אני מתגעגע לתחושה הזאת.