אזהרה!! פוסט ארוך במיוחד! לא לאנשים עם נטיות להתעייף באמצע הקריאה... אבל שווה את המאמץ!

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת ומנהיגות, פובליציסט לעת מצוא ומי שנודע בקרב תלמידי המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית כד"ר  גבר-גבר תיאר את תהליך היווצרותם של מיתוסים כך:

"עם מתחבר לעברו ברצף של זיקה והזדהות, המתחבר למי שחווה בעצמו אירועים והתפתחויות משמעותיות בחיי האומה. וכשאלה נמוגים, מחליפים אותם נרטיבים היסטוריים, ובחלוף הזמן מתכהים אלה למיתוסים ופולקלור."

שם, הגדירו מיתוס כך:

"סיפור עם, שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן מבחינת קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפותם של אלים או של גיבורים על-אנושיים, התורם לעיצוב זהותה ותפיסת עולמה של קבוצה מסוימת, המאמינה בנכונותו של סיפור המיתוס."

ומה לזה ולכותרת הפוסט, תישאלו? כלום. רציתי לשוות נופך אקדמי מנופח לפרויקט החדש שאני מתחיל....

1.      איך הכנסתי להריון את החנונית של הכיתה

הזמן: כיתה ו'; המקום: אצלי בבית; המשתתפים: אני, דליה התלמידה המצטיינת בכיתה ודנה מלכת הכיתה; סיפור המעשה: דליה, למדה איתי בכיתה במשך 6 שנים, אף פעם לא שמתי לב אליה יותר מדי, עד למסיבת יום ההולדת 12 שלה. היא לבשה שמלה אביבית שחורה עם נקודות צהובות, שיערה קלוע לצמה וניצני חזה החלו לבצבץ. יום ההולדת נמשך לאיטו במשחקים מטופשים (משהו עם תפוח אדמה וכף, לא ממש זוכר...) עד שדנה הכריזה שעוברים לשחק "כרית אהבה", בהתחשב בעובדה שדנה הייתה ה"אקסית" הטרייה שלי נדרכתי. דנה החליטה שכלת היומולדת תפתח במשחק ותעניק את הכרית לבחיר ליבה. דליה הסמיקה קלות כמה ממקומה ובפשטות חיננית העניקה לי את הכרית. חייכתי, וחשבתי לעצמי שהיא אמנם "זיגית" אבל השמלה הזאת מבליטה בה לפחות שתי תכונות טובות. דנה לא ממש אהבה את המהלך הפותח של המשחק, בעודי מחייך בנימוס לדליה הנבוכה, שלפה דנה את נשק יום הדין "למה שלא תזמיני אותו לשבע דקות בגן עדן?" ~ מסתבר שכוללללם מייד הבינו את קנאתה היוקדת של דנה. כולם מלבד שניים: אני ודליה. באופן מפתיע, המשפט הראשון שיצא מפיה של דליה לאחר הפצצה שהוטלה על-ידי המלכה דנה הייתה: "רוצה?" באופן מפתיע עוד יותר עניתי: "כן" ~

שבע דקות מאוחר יותר, היומולדת תפשה תפנית קלה, קבוצה של עשרים בנים התגודדה סביבי לשמוע חוויות, לתהות אם הייתה לשון, האם חשפתי שד ומה הצבע של הפטמה; בצד השני התרחשה התגודדות מסוג טיפה שונה... במהלך שהותי ב"גן עדן" הכריזה דנה חרם על דליה, 18 בנות היו בעד, אחת נמנעה. לירז, סגנית המלכה, הודיעה חגיגית שדליה ורעות מוחרמות מעכשיו ועד להודעה חדשה.

חלפו שבועיים, המבחן הגדול בתנ"ך עמד בפתח, החופש הגדול שלפני המעבר לחטיבת הביניים קרץ מעבר לפינה. החלטתי שאחרי שבילינו שבע דקות בחדר חשוך הגיע הזמן להזמין את דליה ל"דייט". היא תהתה אם לא מפריע לי החרם. עניתי בגזעיות שהחרם לא מזיז לי (בלב, קיוויתי שאף אחד לא יראה אותה מגיעה אליי). קבענו להיפגש למחרת אצלי בבית. ישבנו בחדר שלי, דלת נעולה, על הקיר פוסטר של nevermind, על החלון סוכך לונג שחור-גותי עם איורים פסיכידליים-משהו. דליה חלצה את סנדליה והתיישבה בסיכול על מיטתי, התיישבתי מולה, קצת מרוחק. אחרי שעתיים של שינון פסוקים ופירושים מתוך "קאסוטו" עשינו הפסקה. יצאנו למרפסת להתאוורר ~ לצנן קצת את המתח המיני שנבנה בינינו (LOL) ~ התיישבנו על הנדנדה, מדברים על המבחן, על החברות שלה שמחרימות אותה, אני אומר שדווקא נהניתי ביומולדת, היא מחייכת ובין לגימה ללגימה מהזיפ תפוזים (אני הכנתי!) מהנהנת. ההפסקה מסתיימת, אנחנו קמים לחזור לחדרי ללמוד, ומולנו מופיעה – דנה! כלל לא ראיתי אותה נכנסת, מי בכלל הכניס אותה לבית? דנה צעדה לעברינו וחיוך זדוני נפרש על פניה. אני מוכן למתקפה, נעמדתי לפני דליה, זוקף את מלוא קומתי (1.62 אז, לא רע) ובקול המיקיאגי שלי (התחלף מאז...) ספק לחשתי ספק גמגמתי "מה את עושה כאן?" דנה המשיכה לחייך ולא ענתה, הסתכלה ישירות אל דליה וסיננה "אני יודעת מה עשיתם בחדר. זונה!". וכמו שבאה נעלמה. דליה החלה לבכות, כל ניסיונותיי להרגיע אותה כשלו, היא ביקשה ללכת. ביקשתי ללוות אותה. סירבה.

למחרת, גיליתי שבמשך השבועיים האחרונים דנה הפיצה שמועה שאני ודליה "עשינו את זה" בזמן שהייתנו הקצרצרה ב"גן עדן". ואתמול, לירז ראתה את דליה מגיעה לביתי, ומייד הודיעה לדנה וזו התייצבה אצלי כדי "לאמת את הסיפור". כשמצאה את שנינו יושבים על הנדנדה במרחק של 30 ס"מ אחד מהשני, לא נותר בידה ספק... ~ כששאלתי את דנה מאיפה הנפיצה את הסיפור היא אמרה בקול בטוח "ראיתי אתכם בחדר, הסתתרתי מעל הארון שלך בחדר, וראיתי ה-כ-ל". טוב נו, שיהיה... חשבתי לעצמי באותו רגע. ~

באותו יום וגם למחרת דליה לא הגיעה לבית הספר, למעשה היא לא הגיעה לבית הספר במשך כל השבועיים האחרונים של השנה, למעט למבחנים. בשנה שלאחר מכן משפחתה עברה לשכונה אחרת והיא נרשמה לחטיבת ביניים בבית ספר פרטי יוקרתי (היא הייתה גאון). מאז לא נפגשנו, לפני שנה ראיתי אותה באוניברסיטה, חייכנו אחד לשני בשתיקה.

2.      הקלטת הלוהטת

הזמן: כיתה ח; המקום: הואדי בדרך לבית הספר; המשתתפים: אני, פיזה חברי הטוב ביותר ושלי הבחורה הכי מפותחת בכיתה. סיפור המעשה: כיתה ח' קרבה לסיומה, דליה נשכחה, דנה למדה בכיתה המקבילה ביחד עם האקסית השנייה, אני חזרתי לפנטז על מילי, הידידה הטובה ביותר שלי מהיסודי ובלונדינית אמיתית (עד כמה שמרוקאיות יכולות להיות בלונדיניות). לצערי, הזמן שהשקעתי בשתי האקסיות גרם להתרחקות ממילי, שהתקרבה בינתיים לעופר, הספורטאי השרירן והדביל שהגיע מבית ספר אחר בתחילת החטיבה. התקרבות מחודשת למילי הצריכה תירוץ מחושב (או סתם אומץ "להתחיל איתה", מצרך נדיר עבורי באותם ימים). התירוץ נמצא בדמות שלי – החברה הכי טובה שלה. התחלתי להסתובב יותר ויותר עם שלי, ישבתי לידה בשיעורי מתמטיקה, הזמנתי אותה לסנדביץ אצל "אריק" [אם מישהו שמכיר אותי מהמציאות קורא כאן – זה הזמן להפסיק! או להודיע לי...] ולאט-לאט נהיינו ידידים. מדי פעם גיששתי בשאלות על מילי, עם מי היא יוצאת, כמה זמן, זה רציני, ומה היא חושבת עליי. השנה התקרבה לסיומה ואני ושלי התקרבנו במקביל, לאט-לאט המינון של מילי בשיחות צנח ומצאתי שאני נהנה לבלות עם שלי גם בלי לחקור אותה על מילי. לא ייחסתי לזה חשיבות, אחרי הכל הייתי מאוהב במילי כבר כמה שנים... חודש לפני סיום השנה שלי אמרה שהיא חייבת לספר לי משהו. קבענו להיפגש בואדי אחרי בית הספר. הגעתי באיחור קל, היא קצת כעסה אבל אמרה שמה שיש לה לספר יותר חשוב מזה "אני חושבת שאתה שונה מכל הבנים האחרים, את לא מסתובב איתי רק בגלל ה..." עצרה. "בגלל מה?" שאלתי "נו, אתה יודע..." מילמלה והפנתה את מבטה אל חזה "אה, בגלל הציצים? מה פתאום, אני איתך בגלל..." ~ כמעט נפלט לי "בגלל מילי" ברגע האחרון עצרתי את עצמי ~ "בגלל שכיף לי להיות איתך". "אני יודעת" היא חייכה.

כעבור שבוע, שבמהלכו שלי הרגישה שאנחנו "מתקרבים" והשתדלה לציין זאת בכל שיחה ואני הרגשתי איך פתאום מילי חוזרת למלא את מחשבותיי, קבענו להיפגש שוב אחרי בית הספר. הפעם אצלה בבית. שלי אמרה שהיא צריכה לספר לי משהו, הייתה לי תחושה שאני יודע מה היא הולכת לספר ושהיא לא תאהב את תגובתי... טעיתי.

שלי סיפרה שאמה גוססת, והיא ומשפחתה חייבים לעזוב את הארץ בהקדם לצורך ניתוח בחו"ל, ושהיא מספרת לי רק כי מרגישה שאני מתחיל להתאהב בה, וזה לא יהיה הוגן כלפיי אם היא נהיה ביחד ועוד חודשיים היא תעזוב. ~ באותו יום התחלתי להתאהב בשלי ~

כעבור חודשיים, שלי עזבה לחו"ל. שבוע לפני הנסיעה, מילי ביקשה ממני שאעזור לה להכין סרט שיוקרן במסיבת הפרידה שהיא עורכת לשלי "כי אנחנו ממש קרובים". מבולבל, מהתאהבותי בשתי חברות הכי טובות במקביל, החלטתי בכל זאת לעזור. במשך שלושה ימים הסתובבנו עם מצלמת וידיאו והקלטנו עשרות ברכות ודברי פרידה משלי. ביום האחרון ביקשה שלי לצלם דברי פרידה בעצמה, היא הכינה קטע וקבענו שניפגש, היא אמרה שהוריה יוצאים לארוחת ערב עם סבה וסבתה, ושנוכל לצלם אצלה בבית.

באותו יום שאל אותי פיזה מה אני עושה, סיפרתי לו שקבעתי עם שלי לצלם אותה. פיזה התלהב, בתחילה לא הבנתי למה, אבל מהר מאוד הוא הסביר "אחי, אתה חייב לצלם אותה בעירום!" עדיין לא ירדתי לסוף דעתו. "אחי, היא מזמינה אותך אליה, יומיים לפני שהיא עפה לחו"ל, ההורים שלה לא בבית...". "אחי, אין מצב" עניתי בספקנות. "עזוב, שטויות, סמוך עליי אתה חייב לצלם אותה, בשביל החבר'ה". "נראה" עניתי.

בשמונה הגעתי לשלי. הוריה כבר יצאו. התיישבנו בסלון, שיחקתי קצת עם המצלמה, שאלתי אם מפריע לה שאצלם אותה קצת, היא אמרה שלא. קצת קלוז-אפים על המחשוף, זום-אין זום-אאוט, מתחלפים בתפקידים היא מצלמת אותי עושה פרצופים, אני מצלם אותה בפוזות על הספה, מדגדג אותה ביד אחת וביד שנייה המצלמה, היא גונבת את המצלמה ומכריחה אותי לרקוד, אני מביים אותה בפוזות אה-לה-הוליווד. את הקטע שתכננה להקריא לא צילמנו באותו לילה "אני כבר אדבר ב'לייב' במסיבת פרידה, עדיף, לא?" הסכמתי בקלות. שלי עברה לחדר, אני אחריה כמובן, אחרי הכל צריך צלם, לא?

למחרת, יום לפני מסיבת הפרידה, קיבלתי טלפון משלי "הקלטת נעלמה" צעקה לתוך השפופרת. "הקלטת שצילמנו נעלמה!". שלי פצחה בבליל של צעקות ומלמולים שמתוכו הבנתי שנתנה את המצלמה למילי כדי שתערוך את כל הקטעים בביתה, היא נתנה לה שלוש קלטות ועכשיו היא רואה שיש רק שתיים. "הקלטת שלנו נעלמה!"

מסיבת הפרידה התנהלה כסדרה, הוידיאו שמילי ערכה הוקרן, הוריה של שלי התרגשו עד דמעות (מילותיו של אבא של שלי) מהקטעים המדהימים שהילדים צילמו. שלי ויתרה על הנאום שתכננה, ורק אמרה שתתגעגע לכולם.

לפני סיום המסיבה, שאלה אותי בלחש "יש לך קשר לזה?", שוב לא הבנתי אותה ושאלתי. "לקלטת הלוהטת" אמרה שלי. קפאתי במקום. "אני מקווה מאוד שאתה לא הפצת את זה, סמכתי עליך, חשבתי שאתה שונה". עדיין קפוא. "להתראות מיתס, אני חייבת ללכת..." ~ להתראות...

במשך שבוע פיזה ניסה לפתות אותי לתת לו לצפות ב"קלטת הלוהטת", כל הכחשותיי לקיומה של קלטת כזו נדחו על-ידו בבוז. "אין, אחי אתה תותח, אבל שתף עם החבר'ה" "זה בכלל היה רעיון שלי, אתה חייב לי תודה, לפחות תראה קטע...". באותו שבוע קיבלתי מאות חיוכים וצ'אפחות על הגב מכל מיני חבר'ה שמעולם לא הכרתי קודם בבית הספר. סיפור הקלטת הלוהטת התרוצץ במסדרונות החטיבה, ואפילו כמה חבר'ה מהתיכון גיששו אצלי אם "יש עותקים". בימים הראשונים התנהגתי באיפוק למי ששאל על הקלטת עניתי שהכל המצאות ואין בכלל קלטת, לחוצפנים עניתי שיילכו לחפש משהו אחר לאונן עליו.

ניסיתי למצוא מי הפיץ את השמועה, אחרי הכל רק אני והיא היינו בחדר, פיזה נשבע שזה לא הוא, נותרה רק מילי, אבל מה האינטרס שלה להפיץ שמועה כזו? החלטתי להתעמת איתה, אחרי הכל אם צפתה בקלטת היא יכולה להפריך את כל השמועות. מילי טענה שלא צפתה בקלטת "אני לא רואה סרטים כחולים" אמרה. הבנתי שממנה לא תצמח הישועה.

מסתבר שאף אחד מעולם לא צפה "בקלטת הלוהטת", השמועה פשוט עשתה כנפיים וכל הניסיונות שלי להסביר שאין שומדבר לוהט בקלטת נתקלו בחיוכים וקריצות רב-משמעיות.

3.      יוסי וג'אגר – גרסת צריפין או זין של כוכב פורנו

בשנה האחרונה לשירותי הצבאי, סופחתי בפועל ליחידת הסרטה בבסיסי. במסגרת תפקידי, הייתה אחראי על כל ציוד הוידיאו, באמתחתי היה המפתח לארון ובו מאות קלטות וידיאו של תרגילים חטיבה, סרטי מור"ק, תחקירי קרבות וכיו"ב סרטים ברוח צה"ל.

לנוחיותי, כמשק פז"ם ביחידה, הוקצו לי שני עובדים כלליים שתפקידם היה לסייע בסחיבת ציוד הוידיאו מאולם לאולם ובמקרים חריגים גם לשטח לצלם תרגילים או לדמות תקשורת בתרגיל לש"ביה. באחד השבועות השחונים, נטול תרגילים ו/או שיעורים לצלם, החלטתי לעשות בדק בית ולסדר את כל הקלטות בארון, לרשום תוויות על כל הקלטות נטולות השם, להטעין את כל הסוללות למצלמות, וכן הלאה. מכיוון שהייתי עייף מדי (היה כבר 16 בצהריים, קמתי ב-11), סינג'רתי את שני העובדים הכללים שהוצמדו לי לעשות את המתואר לעיל.

כעבור שלוש שעות חזרו השניים עם חיוך על פניהם, תמהתי לפשר החיוך לאור המשימה המשמימה אולם לא הקדשתי לזה מחשבה מיותרת, אחרי הכל העבודה בוצעה, ואני יכול להמשיך ולצפות בשידורי המונדיאל בשק"ם...

למחרת, תחושת דה-ז'ה-וו תקפה אותי, כאילו כל הפרצופים בבסיס מחייכים אליי ורק אליי. כשהגעתי לחדר הקלדניות זה כבר נהייה מוגזם רות גלית ויאנה החלו לשרוק לעברי "מה קורה?" שאלתי בעצבנות (הגנים המרוקאים התחדדו במהלך השירות). "תשאל את לירון" ענתה יאנה בחיוך זדוני. לירון ישן במיטה מתחתיי בחדר בבסיס. הוא היחיד ששרד איתי מהטירונות בשריון, דרך קורס חובשים/קשרים/רגמים/אלחוטנים (מחק את המיותר) ועד לבסיס הג'ובניקים שבו סיימתי את השירות. לירון הוא הומו מוצהר.

לירון ישן כשדפקתי על הדלת. למעשה, לירון תמיד היה ישן. סוג של מחלה, גם אחרי ארבעה ימים במעבדת שינה לא מצאו את הסיבה לעייפות הכרונית שלו. אחרי ארוחת הצהריים ניסיתי להעיר אותו. חסר תועלת. אין לו מושג. חזרתי לחדר הקלדניות. יאנה נשברה ראשונה "שמענו שלירון רשם עוד וי". "מה?" שאלתי בתדהמה. "קיצר, שמעתי, אל תשאל ממי, שאתה ולירון..." יאנה לא סיימה את המשפט, אין לי שומדבר נגד הומואים אבל עדיין, חתיכת שמועה להנפיץ. גררתי את לירון לחדר הקלדניות להסדיר את העניין במהרה. לאחר דין ודברים קצר (עצבים מרוקאים בשילוב איום להפסיק לכסת"ח עליו כשהוא ישן עד 14 בצהריים כל יום) לירון הסביר בקצרה שלא היו דברים מעולם.

התפניתי לחקור את יאנה ממי הגיע המידע הכוזב. יאנה השתתקה. איומים בכוח פיזי מתון לא הועילו. מילא, הייתי משוכנע שאלו שני הצעירים שסונג'רו על-ידי בבוקר. הם כמובן הכחישו. טענו שגם הם שמעו אבל לא מוכנים להגיד ממי. התחלתי להתעצבן.

לירון לא ממש תרם לאווירה. מסתבר שכל הסיפור הצחיק אותו לגמרי והוא החליט לאמץ אותו. פתאום התחלתי לקבל מבטים מסוג שונה, בעיקר מבחורות. לירון התחמק מתשובה ובלתי ברירה חזרתי לקלדניות לברר מה פשר המבטים? גם הפעם יאנה סיפקה את הסחורה "אתה יודע, לא בכל יום רואים 24 ס"מ" אינסטינקטיבית עניתי: "מאיפה את יודעת?". יאנה התעלמה והמשיכה "אז זה נכון?"

~ דילמה: זין גדול ואישור השמועות שאני הומו או זין קטן והכחשות נמרצות אך חסרות תוחלת שאני הומו ~

 "את רוצה לבדוק?" עניתי ליאנה. תשובה ניצחת.

השמועות עליי ועל לירון נעלמו במהרה, כנראה שהנוכחות של חברה בלונדינית בשבתות שסגרתי בבסיס בשילוב עם אהדתי לכדורגל וסלידתי מסדר, ניקיון ואירווזיון עשו את שלהם...

זהו, אלו היו שלוש שמועות שנקשרו בי והפכו למעין מיתוסים סביבי.

ומכיוון שהכרזתי שמדובר בפרויקט, אני מרשה לעצמי להעביר לשלושה אנשים את  הזכות לכתוב שלוש שמועות שנקשרו בהם:

בימבה – כי היא איבדה את המוזה שלה.

ארנב אדום – כי המוזה שלו מזדיינת מהצד.

טיטוס קלאודיוס – כי מאז שיש לו מוזה חדשה הוא נעלם מישרא.

אם מישהו מעוניין לחלוק שמועות שנקשרו בו – בכייף! לא לשכוח ללנקק...

מעניין אם הפרויקט הראשון שלי יצליח?