אני אוהב לחלק דברים לחלקים ברורים, ממש כמו בצה"ל המתחלק לשלשות, נוח לי להתחיל לחשוב במסגרות ותבניות ברורות ואז לנתץ אותן אחת אחת, רק כדי לבנות תבניות חדשות משל עצמי. ואם בי עסקינן, את חיי אחלק עתה לשלוש תקופות: התקופה לפני שהכרתי את חברה שלי (לשעבר), התקופה עם חברה שלי (לשעבר) והתקופה התל-אביבית במהלכה נפרדתי מחברה אחת והכרתי את חברתי הנוכחית.

אני נורא אוהב לחשוב שהתקופה הראשונה היא היפה בחיי! מצחיק להתייחס ל-18 שנים כאל מקשה אחת, וברור שבתוך 18 השנים אוכל למצוא תקופות נבדלות ושונות בתכלית. כנ"ל לגביי התקופה השנייה, לכל הפחות 3 השנים הראשונות אותן ביליתי על מדים שונות להפליא משלוש השנים שהגיעו אחריהן ואשר נסובו סביב לימודיי באוניברסיטה. אך מאחר וזהו פוסט ארוך למדי שעוד צפוי להתארך אסתפק לבינתיים בשלוש התקופות הללו, הרי ממילא התכנסתי כאן בכדי לדוש בתקופה השלישית, וכל השאר זו הקדמה ארוכה, מעין מדריך הפעלה סטנדרטי לחיי.

במשפט אחד אסכם את התקופה הראשונה בחיי כחוויה, פסיפס של זיכרונות שעיצבו אותי לאדם שאני אולם לצערי, כטבעם של זיכרונות, ככל שמתרחקים מהאירוע האמיתי, הזיכרון מתעמעם ומתעצב, ונותר רק זיכרון של זיכרון – מיתוס. ביליתי שעות רבות עם עצמי עד שהגעתי לספק מסקנה שאיני מכיר עוד את מיתס מהתקופה הראשונה. הוא היה ועבר. לא התפוגג, מאפיינים ממנו נותרו גם בגרסה 2.0 אבל משהו ממנו נעלם.

הדבר הבולט ביותר בתקופה השנייה, ולמעשה מה שמפריד בינה לבין התקופה הראשונה, הוא חברה שלי. בר למדה איתי בבית הספר. ביסודי למדה בכיתה המקבילה, ילדה דקיקה עם שתי צמות בלונדיניות שנפרמו כל הזמן בשל שיערה החלק, חיוך תמידי, עיניים מבריקות וצחוק מתגלגל-מדבק להחריד. היא גרה ברחוב מולי, עברה לשכונה שנה לפניי, הייתי נפגשים לפעמים אצל חברים משותפים, לא חושב שדיברנו מעולם, לפחות לא עד כיתה ו'.

בשנה האחרונה ללימודים ביסודי, נחת עלינו פרויקט מחויבות אישית. קיבלתי לחנוך תלמיד כיתה א' בעייתי משהו, שמעולם לא שתה שוקו וסירב ללמוד את האותיות שבאו אחרי ג' כי הן לא נחוצות... בר גם היא קיבלה תלמיד כיתה א', ילד קטן, מופנם ורגיש ששכל את אימו בגיל 5. אותו ילד הוא בן-דודה שלי, שעבר לגור איתנו באותה תקופה. אורי. בר ואורי התקרבו מאוד ואורי נפתח אליה. בר הפכה להיות מעין צינור תקשורת בין אורי לאמא שלי, שלמעשה גידלה אותו באותן שנים. אני ובר היינו נפגשים לפעמים, מבחינתי זה היה הכרח, הייתי צריך לאסוף את אורי מבית ספר כל יום, ופעם בשבוע אחרי המחויבות אישית הייתי אוסף אותו מבר. עבורי היא הייתה הילדה ששומרת על בר. לא יותר. תכונה אחת שלה שבלטה כבר אז הייתה החמימות, כשנפרדה מאורי לשלום תמיד הייתה מלטפת אותו ברוך, והילד המופנם שעבורי תפקד בעיקר כקונוס במשחקי הכדורגל בגינת ביתי או כאביזר לאימוני ה-WWF שלי, היה מחייך במבוכה.

אני ובר המשכנו ביחד גם לחטיבת הביניים. בסוף השנה רשמנו כל אחד 5 שמות של חברים שאיתם נרצה להמשיך לחטיבה. אני קיבלתי 3 מתוך החמש, 2 חבריי הטובים ביותר ומילי (עליה כתבתי בפוסט הקודם). בר הופרדה מכל חברותיה והושמה בכיתה של הערסים והפרחות. במשך שלוש שנים האינטרקציה ביני לבינה הייתה מינימאלית עד לא-קיימת, חיוך נימוסי במסדרון כשהיינו נפגשים, ולפעמים שלום-שלום כאשר הסתובבה עם הדס, חברתה הטובה ומושא התאהבותו של "גוזל", חברי לספסל הלימודים.

חטיבת הביניים והתיכון בו למדנו שכנו באותו בניין, אולם במעבר לתיכון שובצנו מחדש. ביום האחרון לשנת הלימודים רכזת השכבה הודיעה לי ששובצתי לכיתת עיוני מוגבר. בר שובצה גם היא לאותה כיתה, ביחד עם שלוש מחברותיה לחטיבה: הדס, רעות וג'ולי. כיתה י' הייתה מהמוזרות בחיי, חלק גדול מהשנה גרתי אצל סבי (ז"ל) וסבתי ובכלל התרחקתי קצת מהחבר'ה שלי, הסתגרתי יותר עם עצמי וביליתי שעות ארוכות במשחקי סימולציה של ניהול קבוצת כדורגל (CM) והאזנה לאלאניס, לקורס ולסלין דיון (WTF???). אחת הסיבות להתבודדות הייתה הקראש המטורף שהיה לי על ג'ולי, היינו מדברים לא-מעט, הייתי בוהה בה בשיעורים, וזהו...

כיתה י' הסתיימה באופן מבוזבז למדי (היי-לייטס: טיול עם החבר'ה לטבריה, טיול עם החבר'ה לאילת, חשפנית ליומולדת 16 של מומו ופוסטר ענק מסרט של טרנטינו ליומולדת 16 שלי). וכיתה י"א הייתה בפתח. זו הייתה שנה שלא ציפיתי לה... אחת מהשנים האהובות עליי J

פרומו: מריבה מתוקשרת עם אבא שנגררה מהשנה הקודמת, מחוות פיוס בצורת טיול אבא-בן ללונדון, משלחת לפולין, התאהבות חדשה, המסיבה הראשונה שארגנתי ותחילת עידן הידידות.