בפוסט הלפני אחרון ניסיתי לספר לעצמי קצת על עצמי. אני מכיר את כל הדמויות באותו סיפור, ותמיד הנחתי שאני מכיר את הגיבור הראשי הכי טוב! או לכל הפחות אני מכיר אותו יותר טוב מאשר כל הדמויות האחרות בסיפור מכירות אותו. אולם, כטבען של הנחות לא מבוססות, עד שלא הוכחו כדבעי אין להסתמך עליהן וגם אז הסתמכות על שהוכח לעולם תהיה מוטלת בספק, שהרי בעתיד הקרוב או הרחוק תגיע דמות חדשה או ישנה ותוכיח אחרת...
מכאן נגזרות שתי מסקנות מתבקשות מאליהן:
(1) עליי להוכיח שאני מכיר את הגיבור של הסיפור שלי הכי טוב או לפחות יותר טוב מאשר הדמויות האחרות מכירות אותו.
(2) כדי שההוכחה שלי תהיה תקפה עליי למצוא דרך שאחרים יוכלו להפריך אותה.
אם כן, כדי להוכיח אחת ולתמיד את שהנחתי כ"אמת" במשך כל שנות קיומי, עליי לנבור בהיסטוריה של הגיבור וכמובן של שאר הדמויות בסיפור, לבחון מחדש את הקשרים החברתיים שיצר, את ההחלטות שלקח, את הבחירות שבחר וכך הלאה עד שארכיב את הפסיפס המושלם אודות הגיבור של הסיפור שלי. כמובן, כדי להעניק תוקף למחקר רחב היקף כאמור, לא אוכל להסתפק בלשמור את המידע בזיכרוני הבלתי נדלה, ואין מנוס מלהעלות הכל על הכתב, כך שבעתיד יוכל כל מאן דהוא, אם יחפוץ בכך, לבחון את המחקר, להפריך או לאשש את מסקנותיו. ובא לציון גואל!
אני ניגש למשימה הנכבדה ביראת כבוד, אחלו לי הצלחה, תאריך היעד להשלמת המחקר הוצב על ידי ליום 31.12.2006, כמובן שבמידת הצורך יינתנו הארכות בכפוף לקבלת אישור מראש ובכתב.
ממני... :)
אני אתחיל קצת לפני הסוף של הפוסט הקודם.
לקראת סוף כיתה י' הוטלה עלינו משימה לכתוב עבודה במסגרת הנקראת "נושא אישי", כנראה בהשראת 50 שנים לתום מלחמת העולם השנייה או סתם כי המורה העלתה את הנושא כ"רעיון אפשרי" 29 מתוך 33 תלמידי כיתתי, בחרו לכתוב את עבודה על נושא: השואה... ; 3 בחרו בנושא המרתק "אני ובית"ר" [אוסף זיכרונות מהאליפות האחרונה של הקבוצה הארורה...] ; תלמיד יחיד החליט לכתוב עבודה על הנושא:
"המרוץ לנשיאות של ג'ון פ. קנדי – מניו המפשייר לנאום ההשבעה". למה? כובע!
אולי חיפשתי קווי דמיון ביני לבין ג'ון-ג'ון [
אין!! הוא היה קתולי אני עדיין לא; לו היה שיער גדי סוקניק מסורק לצד לי היו קוצים וג'ל בכמויות; הוא טחן את מרילין מונרו אני טחנתי במבה; לו היה בית קיט בקי ביסקיין לי היו 2 לילות במלון אביב בטבריה, 50 ₪ ללילה (חינם אם לוקחים זונה מבעל המקום); הוא נרצח על-ידי מתנקש, אני עדיין כאן כותב את הפוסט המזורגג הזה] אולי זו התקופה האמריקנית בחיי (לפחות נגמלתי, בניגוד לד"ר גדי טאוב) ואולי זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם רצח רבין... (כן, לא קשור אבל זו אחלה סיבה לכתוב "נושא אישי"). בכל מקרה, המורה דרשה שהעבודה תהיה לפחות 25 עמ' מודפסים.
קטן עלי...
סיימתי לכתוב את העבודה בכתב יד (כרגיל) בלילה שלפני המועד האחרון להגשה. כפי שסיכמתי מראש עם שכנה שלי חגית, היא הייתה אמורה להקליד את העבודה עבורי ואני בתמורה הסכמתי להיות בובת הניסיונות שלה ללימודים (היא למדה כיצד לטפל בלקויות למידה באמצעות עיסוי, דיל טוב, לא?). אממה? באותו לילה המחשב שלי החליט לקרוס והמדפסת כאות הזדהות שבקה חיים כמה דקות אחריו.
אף אחד מחבריי לא יכול היה להשאיל לי את המחשב שלו (כולם עצלנים, חיכו ליום האחרון כדי להדפיס את העבודה...) ואני כבר החלתי מבכה את מר גורלי (הלך העיסוי...). עד שאמא שלי העלתה רעיון נהדר – יש לאבא מכונת כתיבה ישנה בחנות!! – עלינו מייד לפיאסטה של שכנתי המסאז'יסטית ודהרנו לחנות של אבי. מכונת הכתיבה המאובקת התניעה בקלות מפתיעה, וניגשנו למשימה לתקתק 30 עמודים בכתב יד צפוף, אני מקריא בקול היא מקלידה בקצב...
כמה שעות אח"כ, אני עם גרון צרוד והיא עם אצבעות דואבות, הדלקנו סיגריה של אחרי ושתקנו. חגית שברה את השתיקה "אני עמדתי בחלק שלי". שתקתי. "מה עם החלק שלך?". אולי היו אלו אדי הטרפנטין או ניחוחות הצבע ששררו במחסן הטחוב בו אבי החזיק את מכונת הכתיבה שגרמו לי למלמל "את יכולה להתאמן עליי מתי שאת רוצה". חגית חייכה "אז בוא עכשיו". "מה, כאן?" נחרדתי לרגע. "לא, טמבל, אצלי בבית, יש לי מיטת טיפולים, והכל". ואז נסענו. אליה.
כמובן, שהיה מאוד נחמד לספר כאן איך תקעתי את חגית המסאז'יסטית הגדולה ממני ב-9 שנים באותו לילה, אבל גם עכשיו אני מוצא שהיה הרבה יותר כיף לקבל וגם לספר על עיסוי נפלא שקיבלתי, על ההזמנה שלה "להתאמן עליי" כל יום שישי אחרי שהיא מסיימת ללמוד, ועל החיוך המתוק שלה כשאמרה "אז מה, נהיית גבר, מיתס?".
פעם ראשונה ואחרונה שהייתה לי זקפה באמצע עיסוי...
כרגיל, הפוסט קצת סטה לכיוון שונה מהמתוכנן, נו שיהיה, כבר התרגלתי. עדיין כדי שלא אשכח, אחרי הכל החלטתי לקחת את מטלת המחקר הזו ברצינות. עליי להשלים את תולדות כיתה י' (פרומו לפוסטים שיגיעו):
הטיול לטבריה, מיתס הגיבור בשיעור ספרות, ג'ולי מתוודה, סבתא שוביניסטית, אבא של מיתס ובנו – הפיצוץ, חשפנית ליומולדת של מומו, My boring sweet-16, פרחות לא עושות לי את זה, הטיול לאילת, שלי חוזרת (ונוסעת שוב...).
פוסט בהשראת רומאי יקר, שהתלהב כל כך מהפוסט האחרון עד שהפך אותי לנקייבה בפרץ של רוסיות 
[והוא לא היחיד, שאתחיל לדאוג?]
לתור אחר עינייך, למצוא את חיוכך, לא לדעת מה אני רוצה יותר לחבקך או לנשקך, לכרוך את זרועותיי סביבך ולהבטיח בלי מלים שאף פעם לא תהיי יותר לבד. אף פעם לא היית.
עוד פחות משבוע מתאחדים! :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
