לילה יורד. צועד בין דוכני אוכל לדוכני בגדים. לראשונה בשבוע שלי כאן מרגיש שאני מוקף ביותר מקומיים מאשר תיירים. געגוע לעברית תוקף אותי ונעלם כלעומת שבא כאשר בחור מקומי חביב ומחויך (או: חובב כסף וצבוע) שואל אותי "מהעניינים?". מחפש פינה מוכרת, תוהה למה בחרתי להישאר לישון כאן לבד? למה לבד? ולמה כאן? ואיך בכלל אצליח לישון?

מתרחק מהדוכנים, תחושה של בדידות מתעצמת, וברגע האמת רגליי בוגדות בי: כאילו כדי להקל את השתלטותה של התחושה עליי הן גוררות אותי הרחק מהאנשים אל רחוב מרוקן מבני אדם. ממשיך ללכת ברחוב הלא-מוכר, כלבים מוזנחים עוקבים אחרי במבטם, נובחים בקול חלוש בהתקרבי ובהתרחקי. סירנה של נביחות יללניות.

אורות ניאון, כיתוב לועזי, בל-בוי, אני נכנס בשערי המלון, פקידות מחויכות שמזכירות את אותו מקומי צבוע וחובב כסף, מצביעות על שלושה מסכים דקים, לשאלתי. והנני עדיין תוהה אימתי הרשת הפכה מקלט לבדידותי? וזה יקר. ומיותר ; "אני מתגעגעת ועצובה" ; "את חסרה למה את לא פה יותר" ; זה לא עובר, זה לא עוזר, זה לא פותר.

מאבד שוב את דרכי, חוכך בדעתי לנטוש את העיירה שאת פניי לא קיבלה. אי אפשר, אוטובוס ראשון ייצא עם שחר. ועכשיו? עכשיו כבר לא בין ערביים. הלילה ירד במהלך שיטוטיי. מחפש לחזור, בין דוכני אוכל לדוכני בגדים, מאבד את דרכי. היכן היא המיטה שבחרתי להניח בה את ראשי? הדקות נוקפות, הכלבים נובחים, כל הסמטאות זהות, כל התיירים התאיידו, אפילו הישראלים הפכו שקופים. מאזין לנהר, אני כבר קרוב, המקומיים המזוינים לא מפסיקים לחייך.

אנגלי מבושם הצביע על הכיוון, תחושה של בית ממלאת אותי. כמה עדינה ונוחה לעיצוב היא נפשו של האדם? הלא רק לפני שעות מספר קבעתי את המיטה הקשה הזו שבחדרון העץ שעל הנהר הזה כביתי ללילה. לילה אחד בלבד. והנה משמצאתיו שוב, חשתי התעלות רגעית. שביל העץ אל הבונגלו שבו אישן הלילה, שביל שזו לי הפעם השניה בלבד שאני דורך בו, משרה עליי נינוחות. המדרגות, שצליל דריכתי על הבמבוק הרעוע מהן הן עשויות, מזכיר לי... מזכיר לי מה בעצם? בית...

 בין ערביים, שעות דמדומים, שעות יפות, שעות מתות, שעות בדידות וגעגועים.

ואז בא הלילה!