דלת מסתובבת גדולה (אם לא הייתי עובר לתל אביב)

"בר אני בנהיגה, בדרך הביתה, נדבר כשאגיע?" [קול צפצפני מהצד השני] "הפתעה? אני כבר לא מספיק לך יותר?". כל העיר הזאת בשיפוצים, נמאס כבר מהפקקים בקרן היסוד. נמאס מהטלפונים של אמא שלי, שלא מסוגלת להסכים עם אמא של בר אפילו על הצבע המזדיין שיהיה על המפיות שעל השולחנות. נמאס שכל השמלות שהיא מודדת לא מוצאות חן בעיניה. הבטחתי לא להגיד לה כלום על הדיאטה, אז אני שותק. אבל אני לא יכול לשקר כשהיא שואלת אם זה מושלם עליה? מזל שגיסתה חסרת הטאקט הורידה אותה מהשמלה הצמודה עם התחרה.

אפשר לסמן עוד יום בטבלה. ייאוש. 30 חדרים, 4 חדרי שירותים, 3 חדרי ישיבות, מטבח לגדוד, ספרייה משפטית בגודל הבית שלי וכל זה בשביל שני אנשים. מתמחה ומנהלת חשבונות. מה חשבתי כשהתנדבתי להיות "חוד החנית של הסניף הירושלמי"?? כל היום ממלא מש"כים, כמו שליח – לטאבו וחזרה. למיסוי מקרקעין וחזרה. ובשביל מה? כדי שהיא תוכל להגשים את עצמה. היא כבר הסכימה לעבור לתל אביב, אבל אני בעקשנות שלי, חייב להראות לה שגם אני מסוגל לוותר בשבילה. אז נשארנו בי-ם.

"היי ביץ' מה קורה?" [קול פרחה-צפונית בצד השני] "כרגיל בדרך הביתה" [...] "לא, עוד לא דיברתי איתה, אולי הערב" [קול פרחה-צפונית צורח: "למה את מחכה, מיתס? אתה נהנה לאמלל את עצמך?"] "זה לא כזה פשוט, אני לא רוצה לפגוע בה, ואני לא כזה אומלל, אבל..." [קול פרחה-צפונית לקוני: "תעשה מה שאתה רוצה, דן מחכה לי למטה, ביי חומד"] "ביי ביץ'".

פותח חלון. המראה של צד ימין עדיין שבורה. למי יש כוח לתקן. מדליק עוד סיגריה. מתי בדיוק התחלתי לעשן? מתקרב לכיכר הגדולה של השכונה השנואה עליי כל כך, עוד 3 דקות אצלה. אבא שלה שוב יציק בשאלות על המשרד, אותי זה לא מעניין למה לעזאזל זה מעניין אותו? אמא שלה שוב תזכיר שהבטחתי לדבר עם אמא שלי על המפיות. אחותה תתחרמן בסלון עם בעלה הטמבל הכורדי שלא מפסיק לחייך ואחיה יבהה בנשיונל ג'יאוגרפיק ויפזם לעצמו להיט פרוג-רוק משנות ה-70 של להקה שהייתה אמורה להיות קינג קרימזון אבל...

והיא, היא תקפוץ קלות ממקומה למשמע המפתח בדלת, תחייך את החיוך שלה כשאני איכנס, ותשאל אם אני רעב? לחמם לי אוכל? "לא, אני לא רעב בר", אתיישב בסלון בחוסר חשק. והיא כבר חולצת לי את הנעליים, מושיטה את מוסף הספורט, בלי שהרגשתי כבר יש כוס של קולה קרה (בלי קרח!) על השולחן בסלון (עם תחתית תואמת!), וראשה מתכרבל בשקע כתפי, מחכה לרגע שאדפדף ואולי מבטי יופנה אליה, ואראה שוב את חיוכה ושוב אנמס. אקשיב באריכות לסיפורים על הילדים המקסימים, וההורים שמלחיצים והמורות שמרכלות. אקשיב ואדעך.

עד הפעם הבאה.

דלת מסתובבת קטנה (אם לא הייתי יוצא לבירה של אחרי עבודה אתמול)

אז היום הסמינריון שלי היה כבר מוכן ומחר הייתי נוסע לי-ם להגיש אותו, ועל הדרך "קופץ" לבקר אותה.

תודה דודה!