בשבת סגרנו עשרה חודשים יחד. קצת קשה לקלוט את המספר הזה. לפני עשרה לא הייתי מאמין שהיום אהיה בקשר אינטנסיבי ועמוק, מחובר כולי לבחורה חדשה. לא שיערתי באף אחת משיחותיי הארוכות עם עצמי שאני אהיה זה שמעלה דיבורים על חתונה. מעולם לא העליתי על דעתי שמחשבות על לעשות ילדים יהיו מה שמחרמן אותי.
בשבת סגרנו עשרה חודשים יחד. קצת קשה להאמין למספר הזה. לפני ארבעה חודשים לא הייתי מאמין שנהיה ביחד אפילו לעוד יום אחד. מתוך כל הכעסים שהטחתי, כל הדמעות שהזלתי, כל השיחות עם כל מי שרק הסכים לשמוע, נאחזתי בתקווה שבסוף זה יצליח ויסתדר, לא היה לי מושג איך זה אמור לקרות. לפעמים אני תוהה איך זה קרה וממשיך לקרות מדי יום? התשובה האינסטינקטיבית שלי לעצמי היא שלא ניתן להסביר מהי אהבה אבל אהבה יכולה להסביר הכל, כולל את זה.
בשבת סגרנו עשרה חודשים ביחד. ביום העשירי שלנו ביחד הרגשתי בפעם הראשונה שזה זה. היום בבוקר אמא שלי התקשרה להודיע לי על מועד האזכרה לסבא שלי. נזכרתי לפתע, באותו יום.
היא הגיעה אליי לדירה לבושה בחצאית וחולצת וי עם שרוולים קצרים. נראתה כמו נערת בית-ספר בלי תיק. חפה מאיפור, במהירות מרגישה כמו בבית, חולצת נעליים, משתרעת על הכורסה. ביני לבין עצמי תהיתי מה בדיוק מתרחש ביני לבינה. דייט ראשון אפלטוני לחלוטין. דייט שני שבו הייתי עסוק בלהקסים והסתיים בנשיקה חפוזה על לחיי וחיבוק ידידותי. דייט שלישי התחיל בסלון, התגלגל למיטתי והנפיק שני משפטים לא-ברורים: "אנחנו לא הולכים לשכב הלילה" [מה שאכן לא קרה] "ברור לך שעכשיו לא יכול להיות בינינו משהו" [מממ... עשרה חודשים ביחד מוכיחים אחרת...] והסתיים בנשיקה חפוזה על שפתיה וחיבוק ממהר לחמוק. דייט רביעי חילצתי בקושי רב תוך שימוש במניפולציות זולות שבדיעבד היו מוצדקות ביותר. דייט חמישי כבר לא היה צורך לקבוע. היא אצלי. אני מבשל לראשונה בחיי, היא נפעמת. בהמשך הערב התחלפו היוצרות.
לפנות בוקר הסעתי אותה לביתה והלכתי לישון. בשבע וחצי בבוקר כשהתעוררתי טרוט עיניים מלילה ללא שינה, ראיתי על צג הסלולארי עשר שיחות שלא נענו. סבא שלי נפטר במהלך הלילה. הלוויה ב-15. אבא מזהיר מפני פקקים, סבא והרב כדורי זצ"ל בחרו לעזוב באותו היום. בעלה של דודתי אומר שזו סגולה. סגולה למה?
16:30, משתרך בפקק באוטובוס עמוס קרובי משפחה שנשכר במיוחד על-ידי המשפחה. חושב על הכל חוץ מעל סבא. צלצול דק מפלח את האוויר הדחוס באוטובוס הצפוף. סמס קצר. ממנה. וחיוך מסמיק מתרחב על פניי ובפעם הראשונה הרגשתי את זה.
אחרי כמה שבועות היא לא התאפקה ושאלה בתמימות ישירה "אתה חושב שתתאהב בי?" ניסיתי לחמוק מעיניה הצמאות לשמוע את התשובה ועניתי לעצמי בלב "אני כבר מאוהב בך". אחרי כמה שניות הבנתי שתשובתי נאמרה בקול היישר אל תוך עיניה...
עשרה חודשים. פתאום זה נראה כל כך מהיר. מתקשה להיזכר בי מלפני שהכרתיה. מניח שזה טבע האדם. או אולי רק טבעו של אדם מאוהב. או שמא רק הטבע שלי?
בתרגיל מחוכם אחותי הצליחה להביא אותנו לשבת אליה. הוריי נסעו לסופ"ש מחוץ לעיר, ואני תכננתי לנצל את הבית הריק עבור שנינו בלבד, כבר עשיתי תכניות להיפטר מאחותי הקטנה, הודעתי לזוגתי שנשארים בירושלים לשבת ואז אחותי נכנסה לתמונה. בצעד מחוכם היא דילגה מעליי והתקשרה ישירות לזוגתי להזמין אותה (ואותי) לעשות שבת בדירה שלה ושל חבר שלה.
לאחר שאוגפתי כהוגן, לא נותרה ברירה אלא לכתת רגלינו ולעשות את השבת אצל אחותי. עזרנו בבישולים, סייענו בהכנות האחרונות ולקראת שבת פרשנו לישון בחדר שהוקצה לנו או לפחות חשבנו שהוקצה לנו. מפתח לא היה בנמצא, אז הסתפקנו בדלת סגורה. מסתבר שאחותי לא שמעה על המושג פרטיות. בעודנו מתחבקים במיטה הזוגית המאולתרת ולוחשים אחד לשני מילות אהבה דביקות נפתחה הדלת ואחותי נכנסה מתעלמת לחלוטין מקיומנו, נוטלת פריט כלשהו מארון הבגדים ונעלמת. מוזר, חשבתי לעצמי ; כעבור חצי שעה חזר הריטואל, הפעם שיגרה אחותי שאלה מיותרת: אתם ישנים? גימגתי משהו על לישון או לשכב או לנמנם, זה לא ממש סיפק אותה, על-פי הבעת פניה כשעזבה את החדר. ממש מוזר, חשבתי לעצמי ; חלפו עוד 20 דקות, שוב אין דפיקות בדלת, שוב אחותי בפתח, שוב אני וזוגתי מחובקים. התייאשתי, החלטתי לחזור לסלון ולחסוך לאחותי את ההתפרצויות החוזרות ונשנות...
לילה. קצת אחרי חצות פרשנו לישון. קצת אחרי שפרשנו לישון דפיקות בדלת. בהתחלה לא ייחסתי להן חשיבות, אחותי כבר הוכיחה שדלת סגורה לא תעמוד בדרכה אז הנחתי שאני מדמיין. הדפיקות לא פסקו. בלית ברירה קמתי לפתוח. אחותי הקטנה יותר בפתח, לאחר דין ודברים קצר הצלחתי להבין שהאוכל שהושאר על הפלטה נשרף... הלכה ארוחת הצהריים של שבת. חזרנו לישון. בסביבות 7 לפנות בוקר הדלת נפתחת, כרגיל ללא התראה מוקדמת. מתוך קורי השינה ראיתי את אחותי פותחת את הארון וסוגרת אותו. אני כמעט משוכנע שהיא לא נטלה מתוכו כלום. כבר ערנו את שלב המוזר ; בסביבות תשע בבוקר אני וזוגתי נעורנו, עדיין מחובקים, ממלמלים אחד לשני מילות-אהבה-דביקות-שלפני-צחצוח-שיניים-הכרחי, והדלת נפתחת שוב... אחותי מעיפה בנו מבט, כנראה מבינה שאנחנו חצי-ערים, מאוד מחובקים, לא כל כך לבושים ולגמרי לא מעוניינים בנוכחותה ונעלמת. אני מקווה שהיא קלטה את הרמז...
בסביבות עשר וחצי אנחנו כבר ערים ועסוקים בפעילות בוקר נמרצת 
מבלי להכביר במילים, בעודנו שקועים בפעילות הבוקר, ו"להפתעתנו הרבה", נפתחה הדלת לרווחה, ואחותי נעמדה בפתח, הפעם היא כבר לא נכנסה כדי לא-לחפש-כלום-בארון, כנראה שהמראה שנשקף מכיוון המיטה הספיק כדי לגרום לה לסגור את הדלת...
יתרת השבת עברה בשלום. אמנם סיכמנו שלא חוגגים עשרה חודשים, אבל לא יכולתי להתאפק וקניתי לה משהו קטן. בעצם שני משהואים. בילינו את מרבית השבת באכילה, משחקי קלפים ותהייה תוך כמה זמן מהרגע שנגיע לחדר אחותי תגיע אחרינו. המסקנה: לא להגיע לחדר...
בקרוב: הנקמה! אני כבר מתכנן את שיחת הטלפון בה אזמין את חבר של אחותי לעשות אצלנו שבת, נראה אותם מתחמקים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
