צועד. בעיר שבעל כורחי כבר מוכרת לי, מבלי משים למדתי לחבב אותה. שקט לא אופייני ממלא את הרחובות, אפלולית של שעות ערב מוקדמות מתחילה להשתלט, האוויר ספק עומד ספק מלטף. צועד. מחשבות של אושר ממלאות את ראשי, התהיות אליהן התרגלתי נפקדות.

להתפנק. קרמבו מוקה בשני שקלים, מקלף את העטיפה באיטיות, משתעשע במחשבה ליישר את עטיפת נייר הכסף הצבעונית כמו שהייתי ילד, פח אשפה מרובע אפור נקרה בדרכי וקוטע את השעשוע באיבו. נוגס בציפוי השוקולד הדקיק, טועם מהקציפה האוורירית, חש במתיקות בגרוני. להתפנק. מחשבות על אהובתי ממלאות את לבי, החששות אליהם התרגלתי נפקדים.

להתעטף. משרך רגליי בשדרה מוארת, ממוסס את שארית הביסקוויט בחיכי, קוטף פרח לבנבן שקורץ לעברי. חלקיקי תמונות, שברירי הבזקים מהחודש האחרון בחיי, מתחלפים אל מול עיניי. געגוע למקומות רחוקים וכמיהה למחוזות מוכרים. מרגיש את החורף שוב מתקרב ורוצה רק לשוב להתעטף. 

מוצא חוצה את דרכי

שומניה נמעכים בכפ ידי

קולה רושף, שוצף, קוצף

ציפורניה מבקשות להינעץ בבשרי

רגליה מפושקות, עיניה מסוחררות

וכל מהותה עונג

רק נשימתה מבקשת חמלה

שרועה על גבה

דוממת

חצי אלכסון, גונבת מזרון

חרישית היא נרדמת

יונקת אותו אליה בתאווה

מיומנות מקולסת.

הודף אותה מכתפיב

לא חדלה מלרכון עוד, ועוד

חופן את שדיה, נושך קלות את פטמתה

לופתת את איברי, באיטיות משפדת עצמה עליו

שפתה התחתונה ננעלת בין שיניה

זיעה ניגרת ממצחה אל בין עיניה

מתעצם בתוכה

נעלמה החמלה

פוקד.

נעמדת.

מכופף את גבה

משעין את ידייה על החלון

רגליים מפושקות מעט

אגן מורם

שתי ידיים בנקודות האחיזה

(טליה מושלמת)

חודר אליה באבחה, מתענג על צליל המפגש של גופי בגופה

הולם בה בחוזקה

איברי נעוץ עמוק בתוכה

בידי אוחז את שיערה, מושך

את ראשה לאחור, מסיט

את שיער לחשוף את עורפה,

נושף קלות ולוחש באוזנה

בעוד ידי השנייה מטיילת במורד גופה

לש את שדיה

חש בקשיות פטמותיה

גולש לבטנה

מסיט את היד, פתאום כבר לא נוגע

היא יודעת למה לצפות

אצבע קלה על דגדגנה

כבר לא לוחש, לשוני מתלטפת סביב התנוך שלה

ידיה כבולות, רגליה כושלות, גופה נרעד

הולם בה בחוזקה

שרועה על הצד

מחייכת

חצי כפית, גונבת חיבוק

חרישית היא נרדמת

שוב הריח שלה ספוג במצעיי

שוב הטעם שלה לא מש משפתיי

שוב לחישותיה מתערבבות בגניחותיה

שוב חוזרת התחושה שהאושר מעבר לפינה

רגעים איתה וחיים בלעדיה,

שבאו אחרי חודשים של חיים איתה ורגעים בלעדיה,

בראש מהדהדות התהיות, השאלות, הספקנות מקננת.

והלב בשלו. לא מרפה. אף לא לרגע.

שוב גופה נפרש למולי במלוא הדרו,

שדיה תפוחים, פטמותיה זקורות, מזמינות הן אותי,

עכוזה מתקמר, מרהיב בחציפותו, דורש את נגיסתי,

צווארה מתעקל, רך ומתוח, שפתיי מנשקות עד אובדן חושים.

שרדנו שבועות קשים מנשוא,

לפנינו עתיד מבטיח,

אושר איתה, כה פשוט וקסום

אושר איתי, כה קל ונפלא.

שוב מביט בה בשנתה, מעריץ את שלוותה.

מתהפך מצד לצד, מקנא בהתמסרותה.

קולה המנומנם ממלמל כמתוך חלום,

מבקשת שוב את ידי המלטפת,

לוחשת כתמיד מילות אהבה, ודורשת לשומען עוד פעם אחת.

עוד פעם, עד בלי די.

נעדרתי. פוסט בלוגולדת שנה לא נכתב מעולם. פוסט פרידה נגנז. פוסט חזרה הצטרף לחברו הגנוז. בין לבין שרדתי ארבע חתונות (בלי לוויה), תעצומות נפש בלתי-רגילות, סחרור מתמשך, ספקות ופחדים התערבבו בידיעה מעורפלת ועתיד לא-ברור.

החלטתי לבחור ולא לברוח.

התגעגעתי לכאן. התגעגעתי לכתוב. התגעגעתי לפרסם. אני כאן כדי להישאר.