15:07 משרה נתחי טונה טרייה בחומץ;

קוצץ חצי פלפל אדום, חצי גזר, שתי שיני שום, פטרוזיליה וכוסברה דק-דק;

            פורס עגבנייה אחת אדמדמה לקוביות קטנטנות;

            חצי פלפל חריף יבש ("שאטה") חתוך גס;

            זורק את הכל למחבת משומנת (היטב!) על חום נמוך;

            מוסיף מלח, פלפל ומעט פפריקה מתוקה;

15:17  הרוטב מתבשל במחבת, מעמיד סיר קטן על אש בינונית;

            שופך פנימה כוס וחצי אורז (ברור) לטיגון קל;

            קוצץ את החצי השני של הפלפלים והגזר;

            מוסיף כוס וחצי מים רותחים לסיר האורז;

            זורק פנימה את הפלפלים והגזר הקצוצים;

            מוסיף מלח בנדיבות ובוזק מעט (קורט...) של כורכום.

15:27  חותך לרצועות את חזות העוף שהפשירו בינתיים;

            משרה במרינדה; (גם לטבח מתחיל יש סודות)

            לחכות 20 דקות – ולצלות!

15:37  שולף את נתחי הטונה מקערת החומץ ושוטף;

            מסדר את הנתחים העסיסיים במחבת על המצע המבעבע;

            45 דקות – מוכן!

15:39  נותן ערבוב לאורז, לא נדבק. תפשתי אותו בזמן;

            לוקח טעימה בכף, פותח את הדלת לחדר שינה;

            "הצליח לך האורז, מיתס" - היא מאשרת;

            האורז מוכן.

15:42  יאללה! לסדר, לנקות, להחזיר דברים למקרר...

15:56  נזכר ברצועות עוף!!

            שולף מחבת נוסף (מרובעת עם פסים), קצת שמן (ואז עוד קצת...), חום גבוה;

            נתחי העוף משחימים במהירות;

            הופך את הנתחים לצד שני וחוזר לנקות; (ארררגגג....)

16:03  חזות העוף שחומים מבחוץ  לבנים מבפנים; (כמו שצריך!)

"חזה עוף במרינדה" – מוכן!

            "אורז צהוב עם פלפלים וגזר" – מוכן!

            גולת הכותרת של השבת עדיין מתבשלת...

16:09  מוסיף קצת מים למחבת בה מתבשלת טונה, שלא תתייבש;

            שולף את הפלטה הקטנה מהארון, מפנה לה מקום של כבוד על השיש!

16:17  טעימה קטנה מהטונה – קריספי מבחוץ נימוח בפה מבפנים :)

            10 דקות לשבת...

            ארוחת שבת בשעה (וקצת...) – מוכנה!!!

16:23  טלפון לאמאבא ;

            סמס לשותף לסמינריון, מעדכן התקדמויות אחרונות. נדבר כבר מצידה השני של השבת ;

            מה נשאר?

            מכבים / מדליקים אורות (הכל דולק חוץ מבחדר שינה) ;

            הכל מאורגן.

            חיוך מתפשט...

            "שבת שלום מותק"

16:27 כניסת שבת.

דלת מסתובבת גדולה (אם לא הייתי עובר לתל אביב)

"בר אני בנהיגה, בדרך הביתה, נדבר כשאגיע?" [קול צפצפני מהצד השני] "הפתעה? אני כבר לא מספיק לך יותר?". כל העיר הזאת בשיפוצים, נמאס כבר מהפקקים בקרן היסוד. נמאס מהטלפונים של אמא שלי, שלא מסוגלת להסכים עם אמא של בר אפילו על הצבע המזדיין שיהיה על המפיות שעל השולחנות. נמאס שכל השמלות שהיא מודדת לא מוצאות חן בעיניה. הבטחתי לא להגיד לה כלום על הדיאטה, אז אני שותק. אבל אני לא יכול לשקר כשהיא שואלת אם זה מושלם עליה? מזל שגיסתה חסרת הטאקט הורידה אותה מהשמלה הצמודה עם התחרה.

אפשר לסמן עוד יום בטבלה. ייאוש. 30 חדרים, 4 חדרי שירותים, 3 חדרי ישיבות, מטבח לגדוד, ספרייה משפטית בגודל הבית שלי וכל זה בשביל שני אנשים. מתמחה ומנהלת חשבונות. מה חשבתי כשהתנדבתי להיות "חוד החנית של הסניף הירושלמי"?? כל היום ממלא מש"כים, כמו שליח – לטאבו וחזרה. למיסוי מקרקעין וחזרה. ובשביל מה? כדי שהיא תוכל להגשים את עצמה. היא כבר הסכימה לעבור לתל אביב, אבל אני בעקשנות שלי, חייב להראות לה שגם אני מסוגל לוותר בשבילה. אז נשארנו בי-ם.

"היי ביץ' מה קורה?" [קול פרחה-צפונית בצד השני] "כרגיל בדרך הביתה" [...] "לא, עוד לא דיברתי איתה, אולי הערב" [קול פרחה-צפונית צורח: "למה את מחכה, מיתס? אתה נהנה לאמלל את עצמך?"] "זה לא כזה פשוט, אני לא רוצה לפגוע בה, ואני לא כזה אומלל, אבל..." [קול פרחה-צפונית לקוני: "תעשה מה שאתה רוצה, דן מחכה לי למטה, ביי חומד"] "ביי ביץ'".

פותח חלון. המראה של צד ימין עדיין שבורה. למי יש כוח לתקן. מדליק עוד סיגריה. מתי בדיוק התחלתי לעשן? מתקרב לכיכר הגדולה של השכונה השנואה עליי כל כך, עוד 3 דקות אצלה. אבא שלה שוב יציק בשאלות על המשרד, אותי זה לא מעניין למה לעזאזל זה מעניין אותו? אמא שלה שוב תזכיר שהבטחתי לדבר עם אמא שלי על המפיות. אחותה תתחרמן בסלון עם בעלה הטמבל הכורדי שלא מפסיק לחייך ואחיה יבהה בנשיונל ג'יאוגרפיק ויפזם לעצמו להיט פרוג-רוק משנות ה-70 של להקה שהייתה אמורה להיות קינג קרימזון אבל...

והיא, היא תקפוץ קלות ממקומה למשמע המפתח בדלת, תחייך את החיוך שלה כשאני איכנס, ותשאל אם אני רעב? לחמם לי אוכל? "לא, אני לא רעב בר", אתיישב בסלון בחוסר חשק. והיא כבר חולצת לי את הנעליים, מושיטה את מוסף הספורט, בלי שהרגשתי כבר יש כוס של קולה קרה (בלי קרח!) על השולחן בסלון (עם תחתית תואמת!), וראשה מתכרבל בשקע כתפי, מחכה לרגע שאדפדף ואולי מבטי יופנה אליה, ואראה שוב את חיוכה ושוב אנמס. אקשיב באריכות לסיפורים על הילדים המקסימים, וההורים שמלחיצים והמורות שמרכלות. אקשיב ואדעך.

עד הפעם הבאה.

דלת מסתובבת קטנה (אם לא הייתי יוצא לבירה של אחרי עבודה אתמול)

אז היום הסמינריון שלי היה כבר מוכן ומחר הייתי נוסע לי-ם להגיש אותו, ועל הדרך "קופץ" לבקר אותה.

תודה דודה!

בפוסט הלפני אחרון ניסיתי לספר לעצמי קצת על עצמי. אני מכיר את כל הדמויות באותו סיפור, ותמיד הנחתי שאני מכיר את הגיבור הראשי הכי טוב! או לכל הפחות אני מכיר אותו יותר טוב מאשר כל הדמויות האחרות בסיפור מכירות אותו. אולם, כטבען של הנחות לא מבוססות, עד שלא הוכחו כדבעי אין להסתמך עליהן וגם אז הסתמכות על שהוכח לעולם תהיה מוטלת בספק, שהרי בעתיד הקרוב או הרחוק תגיע דמות חדשה או ישנה ותוכיח אחרת...

מכאן נגזרות שתי מסקנות מתבקשות מאליהן:

(1)  עליי להוכיח שאני מכיר את הגיבור של הסיפור שלי הכי טוב או לפחות יותר טוב מאשר הדמויות האחרות מכירות אותו.

(2)     כדי שההוכחה שלי תהיה תקפה עליי למצוא דרך שאחרים יוכלו להפריך אותה.

אם כן, כדי להוכיח אחת ולתמיד את שהנחתי כ"אמת" במשך כל שנות קיומי, עליי לנבור בהיסטוריה של הגיבור וכמובן של שאר הדמויות בסיפור, לבחון מחדש את הקשרים החברתיים שיצר, את ההחלטות שלקח, את הבחירות שבחר וכך הלאה עד שארכיב את הפסיפס המושלם אודות הגיבור של הסיפור שלי. כמובן, כדי להעניק תוקף למחקר רחב היקף כאמור, לא אוכל להסתפק בלשמור את המידע בזיכרוני הבלתי נדלה, ואין מנוס מלהעלות הכל על הכתב, כך שבעתיד יוכל כל מאן דהוא, אם יחפוץ בכך, לבחון את המחקר, להפריך או לאשש את מסקנותיו. ובא לציון גואל!

אני ניגש למשימה הנכבדה ביראת כבוד, אחלו לי הצלחה, תאריך היעד להשלמת המחקר הוצב על ידי ליום 31.12.2006, כמובן שבמידת הצורך יינתנו הארכות בכפוף לקבלת אישור מראש ובכתב.

ממני... :)

כרגיל, הפוסט קצת סטה לכיוון שונה מהמתוכנן, נו שיהיה, כבר התרגלתי. עדיין כדי שלא אשכח, אחרי הכל החלטתי לקחת את מטלת המחקר הזו ברצינות. עליי להשלים את תולדות כיתה י' (פרומו לפוסטים שיגיעו):

הטיול לטבריה, מיתס הגיבור בשיעור ספרות, ג'ולי מתוודה, סבתא שוביניסטית, אבא של מיתס ובנו – הפיצוץ, חשפנית ליומולדת של מומו, My boring sweet-16, פרחות לא עושות לי את זה, הטיול לאילת, שלי חוזרת (ונוסעת שוב...).

פוסט בהשראת רומאי יקר, שהתלהב כל כך מהפוסט האחרון עד שהפך אותי לנקייבה בפרץ של רוסיות [והוא לא היחיד, שאתחיל לדאוג?]