מאז שחזרתי או בעצם התחלתי לכתוב כאן, ראיתי בישרא מפלט, מקום שאנשים בורחים אליו מחיים אמיתיים מסוימים בד"כ כשרע, פעמים גם כשממש ממש טוב. פעם אחר פעם מצאתי עצמי כמה, גם אני, קצת לברוח, לתת דרור לפחדיי, למחשבותי, להרהורי, לכעסיי, לפנימיותי במערומיה. לקח לי בערך 3 חודשים לפרסם פוסט ראשון שלא היה מורכב מחלקיקי מחשבות, שברירי רעיונות השזורים בצורה פסאודו-לירית הנהירה רק לי. אולי רק לי. אפילו הקוראת הוותיקה והמסורה ביותר שלי תהתה לא פעם מה לעזאזל אני מנסה לומר.

במרוצת החודשים האחרונים פרסמתי כמה פוסטים שנחצבו מתוכי, אבל עדיין איני מרגיש שהצלחתי להיפתח ולהיחשף ברמה שחיפשתי ובאופן שרציתי. עדיין מרגיש מאוד עצור. התמכרתי לישרא, אני מבלה כאן שעתיים ביום בממוצע, הפכתי לזונת צומי ורייטינג (גם אם כושלת...) ומדי פעם נחשפתי לפכים מסוימים מפנימיותם של הבלוגרים אצלם ביקרתי. עדיין, אני נתקל בקושי עצום להגיב לפוסטים שנגעו בי – כותב ומוחק ובד"כ לא משאיר זכר לביקורי – ובקושי עצום עוד יותר לכתוב באופן שהייתי רוצה.

היום, יותר מדויק, עכשיו החלטתי לנסות ולכתוב בלי עריכה, בלי צנזורה מאוחרת (ממילא אני מצנזר את עצמי באופן אוטומטי, עת אני מקליד...), מקווה לא להתחרט באמצע...

פוסט נטול מטרה מלבד כתיבת פוסט. כל שהוא.

נמאסלי מהשעמום בעבודה, כבר חודשיים או שלושה או שבעה שאני מעביר כאן את הזמן ללא שום תועלת. לא עבור המשרד. בטח ובטח שלא עבור עצמי. אנימתגעגע לימים הראשונים, לא הייתה לי שנייה של מנוחה. 11 שעות עבודה ביום מתוכן לפחות 9 הוקדשו נטו לעבודה. לפעמים יותר. וזה לא שהעבודה הייתה יותר מעניינת או שונה, זה פשוט אני שהייתי מרוכז.

תמיד נתקלתי בקשיי כתיבה, בייחוד בלימודי המשפטים. כל עבודה שכתבתי הייתה בייסורים, מהסמינריון הראשון בתואר ברחתי כמו מאש, למזלי הייתה נשמה טובה (ומצטיינת דיקן) שסייעה לי, בלעדיה כנראה שהוא לא היה מוגש לעולם (ובטח ובטח לא זוכה לציון תלת-ספרתי עגול).
מצד שני, ברגע שהייתי מתחיל לכתוב המלים היו בוקעות כמעצמן, ניסוחים משפטיים בלשון מליצית זרמו ממני בקלות בלתי-מוסברת. הבעיה היא תמיד להתחיל...

כמו בלימודים כך גם בעבודה. אני זוכר שבמשך השבועיים הראשונים לעבודה כל שעשיתי היה לנסות נואשות לכתוב כתב הגנה ראוי. כעבור שבועיים מצאתי עצמי עם 40 עמודים כתובים ומעט מאוד תוכן... כמעט כל מה שכתבתי נגנז על-ידי המאמן שלי, לבסוף ישבנו לכתוב את כתב ההגנה מחדש, הפעם ביחד. אני זוכר ששני לילות לפני המועד האחרון, ישבנו במשרד של המאמן שלי, לקראת 22 הוא התחיל להתייאש, בצעד ספק נועז ספק מוזר קבעתי עובדה "בוא נחליף מקום". התיישבתי בכיסא של הבוס שלי, הוא נעמד מופתע ואני פשוט התחלתי לכתוב את מה שעובר לי בראש, כותב פסקה-שתיים, עוצר להקריא לו, ומבלי לקבל אישור ממשיך לפרק הבא.

מאז כמעט כל כתב טענות נכתב בצורה הזו, שעות קטנות של הלילה. אני והמאמן לפעמים עם עוד עורך-דין או עורכת דין צעירה. אני על הכיסא מנהלים שלו, הוא על כיסא האורחים (שלי...), בפעמים האחרונות אפילו הצלחתי לחשוב בקול לפני שאני כותב.

כל זה נראה רחוק פתאום. זה מוזר להתגעגע לעבודה קשה. אבל זה פשוט ככה. באתי למשרד הזה כדי לנצל אותו, לשאוב עד תום את הניסיון שאוכל לצבור בשנה וחצי, לעשות טעויות על חשבונם, להפיק מההתמחות הזאת את המיטב. אני נהנה לעבוד אל תוך הלילה. אלו השעות הכי טובות שלי, אני מגיע לשיא הריכוז והיצירתיות בלילה, כשהשעון נוקף לכיוון חצות אני נדרך. מחד, רוצה הבייתה, לאכול (לזיין) ולישון. מאידך, מתעורר בי דחף לכתוב, פתאום מחשבות מתגבשות לטיעונים משפטיים, שעולים על הדף החלק וממלאים אותו, כמו פאזל שתמונתו נפרשת אט-אט, חלקיו מצטרפים לכדי שלמות.

לנצח בתיק. לקרוא פסק-דין (מחוזי) ולזהות בבירור את המילים והניסוחים שלי, משפטים שלמים שלי שזורים לאורכו של פסק הדין. אפילו על האזכורים שלי השופט חזר. תחושת עילוי. על פסק הדין הזה הוגש ערעור. לבית המשפט העליון. הערעור נדחה. כבוד השופטת העליונה אימצה את פסק הדין של הערכאה דלמטה. חזרה על נימוקיו. והוסיפה נימוק נוסף. נימוק חדש? לא ממש...

שופטת של בית המשפט העליון, ציטטה אותי. כן זה קטנוני, אבל רבאק זו תחושת היי מטורפת!!! זר לא יבין זאת. אבל אני מתגעגע לתחושה הזאת.

שבוע קצת עצוב עובר עליי.

הכל התחיל ביום שישי בבוקר, שדווקא היה אמור להיות יום שמח ביותר, אבל התקלקל באשמתי. [אזהרה! פוסט ארוך, דביק, רגשני ונטול פואנטה, חוצמזה שאני מאוהב]

ביום חמישי ביליתי עם אהובתי את יום החול (כי לשבתות יש קסם בלתי ניתן לתיאור שמתעלה על כל רגע או רגש שיצא לי להכיר) הכי טוב שהיה לי איתה. ריב מטופש לילה קודם, ומחשבות על כך שקצתי בריבים מטופשים הביאוני למסקנה שהערב (חמישי בערב) חייב להיות מושלם.

קיוויתי שסעודה מושקעת ביותר תשמש פתיח נפלא והתחלתי לתכנן: מנה ראשונה- כבדים צרובים עם ריבת בצל על מצע של חסה ועגבניות שרי. מנה עיקרית- פרגיות ממולאות בפטריות שמפיניון, לצידן רוטב של יין אדום משובח(J) בתוספת של תפוחי אדמה אפויים במרינאדה שאני רקחתי. קינוח: פומלה שלמה חתוכה ומקולפת... לנשנש עד אין קץ.

ברבע לשבע הגיע הטלפון המיוחל מהבוס שמודיע שהוא כבר לא חוזר למשרד, אפשר לחתוך מוקדם ;). בשבע ורבע כבר הייתי מחוץ למשרד, בדרכי למכולניק לרכוש מצרכים לסעודה המפוארת. בשמונה כבר עמדתי במטבח, מכין את הפרגיות לקראת המילוי, מטגן במחבת את הפטריות עד שיצטמצמו (בעצת חברי, שהוא שף, למרות שאין לי מושג מה זה לצמצמם???), צורב את הכבדים המומלחים על אש גלויה ובמקביל שומר שהיין במחבת הנוסף לא יתאדה לחלוטין.

לקראת תשע שמעתי רכב נעצר מתחת לבניין, צליל האזעקה המוכר המבשר על בואה, הרעש של עקבי מגפיה במדרגות, רשרוש המפתח במנעול דלתי, וכמו תמיד ההתרגשות אחזה בי, הסעודה הייתה כבר בשלבים מתקדמים כבר מעבר לחשש שהכל יתפקשש, אהובתי מגיעה אלי מדי ערב מזה חודשיים תמימים, ועדיין רטט קל חולף בכל גופי בשניות ההמתנה לקראת כניסתה המיוחלת במפתן דלתי, לראות איזה חיוך יתנוסס על פניה הערב, לצפות בצעד הבטוח שבו היא נכנסת לדירתי, אל חיי, היישר אל תוך ליבי. נשיקה קטנה, רוצה לטרוף את כולה אבל משכנע את עצמי לחזור לבישולים, התחושה הזאת של לבשל עבורה, עבור שנינו, היא משכרת, עד כדי כך שאני מצליח לא להיכנע לפיתוייה ואף "לשלוח" אותה לשבת קצת בסלון, עד שהסעודה תושלם (למרות שבפנים כל שאני רוצה הוא שתעמוד מולי ותפריע לי לבשל באינסוף נשיקות וליטופים ונגיעות, שמוציאים את מריכוז, וגורמים לצמרמורות של הנאה לזרום אל קצותיי).

כעבור כמחצית השעה אולי קצת יותר, הוגשה המנה הראשונה, הכבדים היו נימוחים, עדיין מעט אדמדמים מדי לטעמי אך עדיין נהדרים, המנה הוכתרה כהצלחה אהובתי אילו נשנשה מעט מעלי החסה שעל צלחתה (ממש מעט, היא שונאת ירוק...)

המנה העיקרית הפתיעה גם אותי, הפרגיות נסגרו היטב והפטריות שבעבעו בתוכן היו תענוג אמיתי, אפילו רוטב היין שקצת התפקשש (בסוף צמצמתי אותו יותר מדי...) הוסיף ארומה נהדרת לטעם הנקי של הבשר...

תפוחי האדמה היו פריכים מבחוץ ורכים מבפנים (כמו שצריך (H)) אבל לנו כבר לא נשאר ממש מקום לאוכל נוסף... הקינוח המתוכנן נדחה ואני הבטתי לעבר אהובתי וחייכתי, יודע שהיא גורמת לי לאושר עצום, ומאמין בשלמות שהיא חשה כמוני. בעולם מושלם אחרי ארוחה כזו כל שנשאר הוא ללכת לישון, אבל כשאני איתה שעות שינה מאבדות ממשמעותן, רוצה להאריך את הרגע לכדי נצח למתוח את הרגש שיקיף את כולי – ואת כולה! לפצוח במחול אהבים בלתי-נגמר

היא (אהובתי) קלטה מייד שהלילה אשמח אם לא נבהה במכשיר ההבלים, מדהים איך אני שמכור לטלוויזיה ומסוגל לבלות ימים שלמים מבלי לזוז מהמסך החלתי לסלוד מהמכשיר ומעדיף לבלות בשיחות איתה, משחקי אוויר, לבשל, לפנק, כל כך רבים הם הדברים שגיליתי שאפשר לעשות כשהטלוויזיה לא מחוברת לווריד

זיכרונות מציפים אותי, נשיקה ראשונה כל כך בתולית, כמה רציתי אותה לנשק וכמה לא ידעתי אם זה כלל אפשרי, דקות ארוכות מתקרב אליה וחוזר חזרה, מבקש להניח את שפתיי על שפתיה אך הלם אוחז בי וקצת משתק, תוהה איך מזהים שהגיע הרגע הנכון, ואז זה קורה גופים נפגשים, שפתיה רכות רטובות חמימות, מרגיש שגם היא כמהה אליי, והלילה ממשיך נשיקה גולשת לליטוף, ליטוף ארוך ומסקרן על חזה, שיפולי בטנה ובמחוזות שבאותו רגע נתפשו כבלתי-מושגים...

זיכרון מתחלף באחר... נזכר במבול התחושות ששטף אותי בפעם הראשונה, דגדוג שאחז אותה מלהרגיש את גופה עוטף אותי, אובדן הנשימה לכמה שניות, ואז לשמוע אותה ספק אומרת ספק שואלת: "מאמי, אנחנו קצת שוכבים?", הרגש החזק אליה גובר על הכל, תוהה מה היא חושבת, אולי זה מוקדם, אול לא כדאי, אבל יודע שהרגש אליה כה חזק, רוצה להמשיך כל כך, לחדור אליה, להיות עמוק בתוכה, להרגיש את גופה עוטף אותי, מקיף אותי בחמימות. וגופה קורא לי מסמן להמשיך, תשוקתה אליי אינה נופלת מתשוקתי, תוהה אולי גם היא כבר קצת מאוהבת בי?

הלילה ממשיך, ואני מתאווה להרגיש את גופה, את כולה, ללטף כל נקודה ונקודה, והיא כבר ערומה, מביט בחזה, נשי ומלא, היא שכובה על גבה, במלוא הדרה, כמו תמונה של צייר רנסאנס מפורסם, מעביר את קצות אצבעותיי סביב פטמתה, נותן ללשוני לשקוע בצווארה, ידיי מטיילות מעורפה, דרך חזה, אל צידי בטנה, משתדל לא לדגדג לא לשכוח שלגוף שמסב לי כל כך הרבה עונג מחוברת אישה מדהימה שקצת רגישה לדגדוגים, והלשון ממשיכה במסעה, שואב בהנאה את פטמותיה, מפריח ים של נשיקות בין שני שדיה, וגולש לבטן הרכה, המקום האהוב עליי בגופה, ושוב עולה ונותן ללשוני להתפתל לאורך גופה, ליקוק שיוצא מקצה המשולש ועד לצווארה, עד לקצה סנטרה, וחוזר שוב לאותה נקודה... וכל אותו זמן תוהה איך כולי מרוקן מכל מחשבה, עסוק רק בה, שקוע כולי ביופייה, בגופה, רוצה להקשיב לה, לדבר איתה, לגמוע בשקיקה את מוצא פיה, רוצה לחולל סביבה, לחבק אותה, לנשק אותה, לשכב איתה, להתאחד איתה.

הדחף הכמוס מבקש להתפרץ, להיות שוב בין רגליה, לטעום ממיציה, לחוש בתנועותיה, בידיה חופנות את ראשי, בירכיה סוגרות על ראשי, מבטלות את שמיעתי, מאפשרות לי להפוך לכדור קטן של עונג, שנע ללא הפסקה, מוצא את הקצב המשותף, קשוב לרחשי גופה, למגע ידה.

ומכאן מבקש להאמין שגם היא שבויה בהנאה, גם היא לא רוצה שאחדל לעולם, מדי פעם מגניב מבט אל עיניה, מבקש למצוא שם ניצוצות של אושר, רגעי הנאה, מרגיש שגופי מחובר אליה לכדי אחד, ידיה זזות נוגעות לא נוגעות, אצבעותיה לרגע חודרות אל תוכה, או אל פי, או מושכות את אצבעותיי להצטרף למחול החושים, למצוא אף הן את המקצב של גופה. פתאום היא מושכת אותי אליה, שואבת את שפתיי, מעביר אליה את טעמה, שומע אותה לוחשת באוזניי מילות אהבה, רוצה לחזור אל המקום האהוב, מקבל הנהון לחיוב, וטובל חזרה במכמני גופה, הזמן כבר מזמן איבד כל משמעות, עונג צרוף ממלא את החדר, האפוף ניחוחות אהבה ונרות ריחניים...

נכנע למגעה, המבקש להרגיש אותי, נצמד לגופה, חזי נוגע בקצות פטמותיה, איברי זקור מתחכך בין רגליה, מבטי נעוץ בעיניה, שפתיי מבקשות לנשוק לשפתיה, אך עיניי מתעקשות להמשיך ליהנות מיופייה, והגופים לא מפסיקים לרגע, מתקרבים מתרחקים, מתענגים, מושכים את הרגע, עד שאחדור אליה, ארגיש שוב את התחושה העוטפת, החמימות שמתפשטת מבין רגליה היישר אל ליבי, אל הנקודה שבין צלעותיי לבין חלל בטני שם אני חש את החזקות שבתחושות.

התנוחות משתנות, הגמישות משתלמת, ומדי פעם בפעם אני מבקש שוב לטבול את ראשי בין רגליה, לצול שוב אליה, לחוש אותה הכי מקרוב, ובין ליקוק לנישוק, נושם את הריח שלה, מתענג על הטעם הייחודי ששמור רק לה, ויודע שכל גופה נתון רק לי, חודר שוב אליה בתנועות נמרצות, משתכר ממגע גופה, והיא מושכת אותי שוב אליה, שואב את שפתיי, נושכת את לשוני, שורטת את גבי, הרגעים נוקפים ואני עדיין מתקשה להאמין שלילה כה מושלם נחווה על-ידי, אהובתי אינה מתחשבת באושר שמציף אותי ופוצחת לפתע בנעימה חרישית "אני אוהבת אותך", חזרה ואמרה ללא הפסקה, "אני אוהבת אותך" נשמעה שוב לחישתה. קולה מתגבר אך התוכן נשאר זהה "אני אוהבת אותך", ואני שחשבתי שהלילה לעולם לא ייגמר, גומר לצלילי קולה המלטף, מסרב להאמין שהיא אמיתית, שאושר כזה יכול להיות הדדי. יודע עמוק בפנים שמצאתי את אהבתי...

 ביום שישי בבוקר גיליתי שאיבדתי את הטבעת שכל כך רציתי לתת לה.

טבעת עם היסטוריה וזיכרונות מתקופה אחרת, אבל אהבתי אליה ותעצומת התחושות כלפיה בחודשים האחרונים הובילו אותי להעניק לה אותה, למרות ההקשר שלה. והיא הדהימה אותי, הקשיבה לי, הבינה אותי, ואפילו הסכימה לקבל אותה.

הבטחתי שאקח אותה לתיקון, וגם אקטין אותה למידותיה בדיוק! ביום רביעי (אותו יום של ריב טיפשי, שהתחיל נפלא, המשיך פחות טוב, אבל הסתיים בידיעה שאהבתנו חזקה יותר מריב מטופש) שוטטתי בין חנויות וחיפשתי חנות לתיקון תכשיטים, לצערי החנות היחידה לא יכלה להבטיח שהטבעת תתוקן עד לפני החג, ומכיוון שרציתי להעניק לה אותה לפני החג, החזרתי את הטבעת אל כיסי.

בערבו של אותו יום (רביעי) לפני פגישתי עם אהובתי, דיברנו בטלפון בדרכי אל ביתי, בעודי מדבר טמנתי ידי בכיסי ושיחקתי עם הטבעת להנאתי. רק ביום שישי בבוקר כשחיפשתי את הטבעת שוב בכיס מעילי, כדי לקחת אותה לניסיון תיקון נוסף, גיליתי שהיא אינה שם. גם לאחר אינסוף חיפושים, לבדי ובשיתוף עם אהובתי, גם לאחר ששנינו חלמנו שהטבעת נמצאה, היא עדיין מבוששת להימצא.

אני עדיין בטוח שהיא תימצא, אהובתי התאכזבה ממני, ואני עוד יותר, אך כעבור סופשבוע שביליתי לבדי בדירתי (לראשונה מזה זמן רב) הבנתי שוב שהאהבה אליה חזקה מטבעת שאבדה, ושלמרות אכזבתי מעצמי, הכל תלוי בי, חוסר האחריות שפיתחתי במהלך חיי הקצרים יכול להיפסק אם רק אחליט שזה רצוני, כך החלטתי ואני יודע שזה ישתנה, לאט בהדרגה, אבל אני חייב זאת לעצמי.

וכך אותו יום שישי שהגיע אחרי לילה מושלם, הפך ליום שישי טורדני, אהובתי למרות אכזבתה עשתה הכל כדי לשמח אותי, והוכיחה לי שוב כמה מדהימה היא.

מאז אותו יום שישי היו רגעי אושר רבים, ארוחות נהדרות, פינוקים, הפתעות, מסאז' (שקיבלתי!), קרבה הדדית בניקיונות לפסח, שיחות ארוכות, ניסיונות שלי להיפתח אליה קצת יותר, אינסוף חיוכים (תראפיה אדירה שיש רק לשנינו), אבל משהו קינן בי מבפנים, וגרם לי לעצבות מתמשכת. אהובתי סבלה אותי גם במצבי, ולמרות כמה ריבים מיותרים, במבט לאחור גם בשבוע שחלף מאז אותו יום שישי היו רגעים נהדרים, אהבה גדולה, וידיעה שהולכת ונבנית ומתחזקת שזה אמיתי!! אהבה חזקה, הדדית, תמידית...

אם רק אתן לעצמי להשתחרר קצת מלנתח כל דבר בחיי עד זוב דם, אולי גם אוכל להתמודד עם רגעי העצב יותר בקלות, בינתיים כל עוד לא נפטרתי מהנטייה הזאת, אני מוצא את עצמי כותב פוסטים ארוכים כאורך הגלות כדי לבטא את מחשבותיי ולהרגיע קצת את עצמי, על כך שאהובתי קצת רחוקה ממני, כשבעצם גם הגעגוע הזה אליה הוא נפלא, שלפעמים אני מתפתה להאריך אותו עוד קצת, להתגעגע לעוד כמה שעות רק כדי ליהנות יותר מהמפגש איתה ;)

קראתי היום שני פוסטים (אצל סימבה [פרטי] ובימבה) שגרמו לי לחייך ולהעריך כמה טוב יש לי בחיי לאחרונה...

ובכלל נהיה מעניין בישרא לאחרונה, זיינמאן והרווק מתקוטטים, בנות ישרא עושות האלהה לחרוטון (בצדק...) ואפילו טלנובלה נפתחה, אין מה להגיד אמנם היה לי קצת עצוב בחג הזה, אבל לא היה משעמם לרגע...

חג כשר ושמח!!

~צלמית שטופחת על השכם של מי שהצליח לשרוד הכל~