גילוי (נאות) מיותר: פוסט זה נכתב ממקום העבודה שלי (ככל הפוסטים בחודשיים האחרונים...)

הדיכאון שפשה במחוזותיי בימים האחרונים מתחיל להתפוגג, אמנם לא מהסיבות הנכונות, אבל מי אני שאתנגד לתחושת העליצות שמבקשת להשתלט על יישותי? כשרע לי, אני הופך בלתי-נסבל כלפי עצמי והסביבה הקרובה אליי.[1]

כשטוב לי אני חוזר להיות ציני ולקטול את כל האחרים, בייחוד אלו שרע להם, בשנינות יתרה (כך אומרים). כשחושבים על זה אני פשוט בלתי נסבל. תמיד. נראה לי שאתחיל את הפוסט הזה מחדש....

הדיכאון שפשה במחוזותיי בימים האחרונים התפוגג לחלוטין, ומשחלף את מקומו תפש משב רוח מרענן. תמיד מדהים אותי כיצד הגוף מגיב לשינויים במצב הנפש. דימוי של מטוטלת או מאזניים שהוסר משקל כבד מצדם האחד, ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר. מעבר קיצוני מאדישות, חוסר תיאבון, אפטיות ואפס אנרגיה לערנות, תאוותנות, ריכוז שיא ועודף אנרגיה בתוך דקות. זה לא נראה לי בריא כל כך. אך יש בכך משהו מעודד. אולי אפילו רומנטי (לא במובן של זוגיות רומנטית, משהו אחר שאיני מצליח להסביר במלים, משהו בין נוסטלגי לקלאסי).

האוכל טעים יותר, הכתיבה קולחת, העבודה מפסיקה להיערם, הגוף מזדכך מהעכירות שהנפש השרתה עליו. וכך, כשחזרתי מארוחת צהריים מפנקת (נתח סינטה צרוב על האש, פירה תפוחי אדמה נימוח, סלט חסות בויניגרט וקולה צוננת בבקבוק זכוכית להחליק את הכל), צועד בחזרה לחציו השני של יום העבודה, הוגה כתמיד באהובתי הרחוקה, מהרהר על העתיד הקרוב – בו היא מתעתדת להתחיל במסלול דומה למסלול שאני סיימתי לא מכבר – מצאתי עצמי מקנא בה. מאוד.

כשהגעתי ללימודים באוניברסיטה, כבר ידעתי שרף העניין שלי הוא נמוך מאוד. במלים אחרות, כמעט הכל מעניין אותי. שנתיים ושבעה חודשיים של שירות צבאי לא מאתגר במיוחד יצרו אצלי צמא אדיר לידע, העירו את הסקרנות שנמנמה קצת במהלך השנה האחרונה לשירות והזכירו לי שמטבעי אני הנודניק הספקן שאוהב לשאול "למה?". על כל דבר.

במבט לאחור, ממרום ארבע שנותיי כסטודנט מן המניין, מצאתי עצמי מייחל להתחיל הכל מחדש, להיכנס שוב לשיעור הראשון בדיני חוזים: הצעה וקיבול, כוונה ליצירת יחסים משפטיים, הטעייה טעות ידועה ואינה ידועה, ביטול סיכול והשבה, רבינאי אדרס ואפרופים ובל נשכח את המלכה – האחת והיחידה גבריאלה שלו.

בוערת בי תשוקה ללמוד, לחזור לסכם בשיעורים, לקרוא פסקי דין לקראת השיעור וגם סתם כי הם מרתקים, להגן בחירוף נפש (אקדמי...) על דעת המיעוט של השופט (בדימ') חשין בפסק-דין בנק המזרחי, לחרוק שיניים בניסיון להבין משהו מתפישת המוסר האבסולוטית של עמנואל קאנט, להתפלפל עם המתרגל במשפט עברי על סוגיית פדיון שבויים, לשנן את כללי זכות העמידה בקור דה-קססיון ומעל הכל  להרשיע בהריגה את צילה (והפיסטוקים) של ד"ר קוגלר.

פתאום הצטערתי על השנתיים האבודות בהן ביליתי יותר על הדשא מחוץ לפקולטה או בקפיטריה בפרנק סינטרה מאשר בהרצאות. מבקש כביכול להיכנס ולהקשיב (אולי אפילו לסכם) כל את מעשרות (או מאות?) ההרצאות שפספסתי... איפה שהוא במהלך הדרך, השתלטה עליי התפישה התועלתנית, לפיה כל עוד אפשר להוציא 85 מבלי להיות נוכח בהרצאות אין טעם להגיע אליהן. זה בשילוב עם העובדה שעוד לפני סוף שנה ב' התקבלתי להתמחות במשרד שבו רציתי להתמחות, הביאו אותי לפקוד פחות ופחות את ספסל הלימודים במהלך שנה ג', וכמעט לחלוטין לא, במהלך שנה ד'...

מחשבותיי החלו נודדות שוב, כיצד יכולתי לנהוג אחרת במהלך הלימודים? להשקיע יותר בקריאת פסקי-דין? להגיע למרבית ההרצאות? לנסות לסכם את דברי המרצה? להיות מסודר יותר? להכין עבודות לפני הלילה האחרון להגשה? ואז נזכרתי, שהאוניברסיטה היא לא רק לימודים, אפילו לא בעיקר לימודים. להיות סטודנט זה מצב צבירה ייחודי.

להיות סטודנט זה לרבוץ על הדשא עם בקבוק גולדסטאר כל צהריים; זה לצאת לפחות פעם בשבוע למסיבה פרטית בדירת סטודנטים ברחביה או בגבעה; זה להבריז משיעור כדי לנסוע להתמרח בבוץ בים המלח; זה לחזור מפאב ב-4 בבוקר ולשבת להכין עבודה במשב"ל פומבי, להגיש אותה ב-8 בבוקר ולהבריז מהשיעור כדי להשלים שעות שינה; זה לנצל את כורסאות חדר עיון ודיון בספריה לאותה מטרה (נמנום קל-עד-בינוני); זה להפוך את הדיסק-און-קי לחברך הטוב ביותר; זה להרים את הראש באחד השיעורים הבודדים בהם נכחת בשנה ג' ולקלוט שכולם משחקים זומה... גם המתרגלת

במחשבה שנייה, יותר משאני מתגעגע ללימודים, אני מתגעגע ללהיות  סטודנט

יאללה, חוזרים לעבוד... 

פוסט נטול מטרה מלבד כתיבת פוסט. כל שהוא.

נמאסלי מהשעמום בעבודה, כבר חודשיים או שלושה או שבעה שאני מעביר כאן את הזמן ללא שום תועלת. לא עבור המשרד. בטח ובטח שלא עבור עצמי. אנימתגעגע לימים הראשונים, לא הייתה לי שנייה של מנוחה. 11 שעות עבודה ביום מתוכן לפחות 9 הוקדשו נטו לעבודה. לפעמים יותר. וזה לא שהעבודה הייתה יותר מעניינת או שונה, זה פשוט אני שהייתי מרוכז.

תמיד נתקלתי בקשיי כתיבה, בייחוד בלימודי המשפטים. כל עבודה שכתבתי הייתה בייסורים, מהסמינריון הראשון בתואר ברחתי כמו מאש, למזלי הייתה נשמה טובה (ומצטיינת דיקן) שסייעה לי, בלעדיה כנראה שהוא לא היה מוגש לעולם (ובטח ובטח לא זוכה לציון תלת-ספרתי עגול).
מצד שני, ברגע שהייתי מתחיל לכתוב המלים היו בוקעות כמעצמן, ניסוחים משפטיים בלשון מליצית זרמו ממני בקלות בלתי-מוסברת. הבעיה היא תמיד להתחיל...

כמו בלימודים כך גם בעבודה. אני זוכר שבמשך השבועיים הראשונים לעבודה כל שעשיתי היה לנסות נואשות לכתוב כתב הגנה ראוי. כעבור שבועיים מצאתי עצמי עם 40 עמודים כתובים ומעט מאוד תוכן... כמעט כל מה שכתבתי נגנז על-ידי המאמן שלי, לבסוף ישבנו לכתוב את כתב ההגנה מחדש, הפעם ביחד. אני זוכר ששני לילות לפני המועד האחרון, ישבנו במשרד של המאמן שלי, לקראת 22 הוא התחיל להתייאש, בצעד ספק נועז ספק מוזר קבעתי עובדה "בוא נחליף מקום". התיישבתי בכיסא של הבוס שלי, הוא נעמד מופתע ואני פשוט התחלתי לכתוב את מה שעובר לי בראש, כותב פסקה-שתיים, עוצר להקריא לו, ומבלי לקבל אישור ממשיך לפרק הבא.

מאז כמעט כל כתב טענות נכתב בצורה הזו, שעות קטנות של הלילה. אני והמאמן לפעמים עם עוד עורך-דין או עורכת דין צעירה. אני על הכיסא מנהלים שלו, הוא על כיסא האורחים (שלי...), בפעמים האחרונות אפילו הצלחתי לחשוב בקול לפני שאני כותב.

כל זה נראה רחוק פתאום. זה מוזר להתגעגע לעבודה קשה. אבל זה פשוט ככה. באתי למשרד הזה כדי לנצל אותו, לשאוב עד תום את הניסיון שאוכל לצבור בשנה וחצי, לעשות טעויות על חשבונם, להפיק מההתמחות הזאת את המיטב. אני נהנה לעבוד אל תוך הלילה. אלו השעות הכי טובות שלי, אני מגיע לשיא הריכוז והיצירתיות בלילה, כשהשעון נוקף לכיוון חצות אני נדרך. מחד, רוצה הבייתה, לאכול (לזיין) ולישון. מאידך, מתעורר בי דחף לכתוב, פתאום מחשבות מתגבשות לטיעונים משפטיים, שעולים על הדף החלק וממלאים אותו, כמו פאזל שתמונתו נפרשת אט-אט, חלקיו מצטרפים לכדי שלמות.

לנצח בתיק. לקרוא פסק-דין (מחוזי) ולזהות בבירור את המילים והניסוחים שלי, משפטים שלמים שלי שזורים לאורכו של פסק הדין. אפילו על האזכורים שלי השופט חזר. תחושת עילוי. על פסק הדין הזה הוגש ערעור. לבית המשפט העליון. הערעור נדחה. כבוד השופטת העליונה אימצה את פסק הדין של הערכאה דלמטה. חזרה על נימוקיו. והוסיפה נימוק נוסף. נימוק חדש? לא ממש...

שופטת של בית המשפט העליון, ציטטה אותי. כן זה קטנוני, אבל רבאק זו תחושת היי מטורפת!!! זר לא יבין זאת. אבל אני מתגעגע לתחושה הזאת.

היא אמרה לי שאני: "לא שפוי! .... את הפיסקאות הראשונות, אתה יכול פשוט לגזור ולהדביק בתור פוסט! אותי הן הרסו מצחוק! [אז מה שיש לי חוש הומור מעוות!]".

נו, שיהיה, פוסט זה מוקדש לה ולכל מעריצי בארץ ובעולם כולו 

"אז נחזור להתחלה - אני לא פקאצה!! לא שיש לי התנגדות להיות אחת כזאת, אחרי הכל אני לובש ורוד מדבר בקול מאנפף ומשתמש בסמייליים למכביר, אבל אני לא פקאצה, קשה להסביר למה, זו מין תכונה כזאת שאו שיש לך אותה או ש... לא! ולי אין!!

מנהלות [אמנם לא פקאצה אבל כן מעתיק מבלוגרים אהובים :]

"תיקנו לי את המזגן ביום ב-11 בבוקר, ובזמן שהטכנאי תיקן אני שיחקתי פיפ"א2006  להנאתי (הצעתי לו מים, אני לא מארח עלוב...) והוא סיים ואני עדיין לא סיימתי את המשחק, אז רק 7 דקות אחרי שהוא הלך קמתי לסדר את החדר ולטאטא את ערימת האבק והג'יפה שהצטברו מאחורי המיטה שהזזתי עבורו כדי שיוכל לעשות תיקונים במזגן, ומסתבר שאבק זה כבד!! לפחות בכמויות שהיו אצלי, שקלתי לשווק אותן אבל אין לי משקל ולתת סתם ככה מחיר לשקית אבק נראה לי לא לעניין, פעם ניסיתי את זה עם מסמרים, הייתי ממציא מחיר לפי המשקל של המסמרים על מתקן השקילה הדמיוני שבכף ידי השמאלית, אבל אנשים לא ממש אהבו את זה ואמרו שאשקול במשקל אמיתי (כאילו מה? כף ידי השמאלית לא מספיקה לכם??) ותמיד היה יוצא להם לשלם יותר כי הכף יד שלי לא הייתה מכוונת כל כך. וגם גיליתי שאחד הנרות שהדלקתי באחד הלילות ***********************[צונזר]********************** נזל מהשולחן טלוויזיה על המיטה ועכשיו כל הסוף של המיטה שלי אדום, שזה מושלם, כי אני אוהב אדום (כמעט כמו שאני אוהב ורוד, רק קצת יותר!) אבל זה אדום ארגמני מדי אני מעדיף יותר אדום אש או אדום מט ולא כל כך אדום ארגמני שמזכיר דם קרוש, למרות שאין לי בעיה עם דם קרוש, בעיקר כשנפצעים מהיתקלות בגבשושית במגרש אספלט, כלומר גבשושיות יש בעיקר במגרשי דשא אבל גם במגרשי אספלט יש לפעמים התבקעויות של האספלט, וזה יכול ליצור גבשושיות וכשנתקלים בהן אז בד"כ, לא תמיד כי יש אינסוף דרכים ליפול, אבל בד"כ נפצעים בברך, ואז אתה מדמם אבל לא רוצה להפסיד את התור שלך כי יש מלא "הבאים" (כאלו שמחכים לקבוצה שתפסיד כדי להיכנס ואם אתה מפסיד אז אתה יוצא והופך להיות האחרון בין הבאים, וזה מעצבן, כי יש תור, שזה כמו לעמוד בפקק, רק בלי אוטו ממוזג) אז אתה ממשיך לשחק ובינתיים הדם נקרש, ואז הפצע מתחיל להגליד, אלא אם אתה מפוצץ אותו ואז שוב יש דם, והוא שוב נקרש, וזה אחלה של דבר, חבל שאי אפשר להיפצע ככה בהזמנה... אבל אני קצת סוטה מהנושא.

חוץ מזה שתיקנו לי את המזגן, גם דיברתי עם בעל הדירה השווה (כלומר הדירה שווה, בעל הדירה הוא בסדר, כלומר הוא קצת נמוך, ויש לו תווי פנים לחוצים מדי והוא מדבר ב"ש" כמו צחי מנווה חמציצים רק בלי הבעיה בשורוק/קובוץ, מה באמת ההבדל בין שורוק לקובוץ??, והוא עושה קרחת שזה יכול להיות סקסי אם אתה בחור סקסי שעושה קרחת, אבל הוא לא, אז ככה יוצא שהוא סתם בחור (לא "סתם בחור" אלא בחור סתם, את יודעת, כן?) פסדר והדירה שווה) שאמר שהוא מעדיף אותנו אבל יש בעיה כי החוזה של השותף המיועד שלי נגמר רק ב-31 לספטמבר ובעל הבית הנאצי שלו (הוא לא באמת נאצי הוא בכלל ייקי אבל יש סיכוי, הרי איפה הכי כדאי לנאצי להתחבא מאשר בגבעתיים? כל כך הרבה זקנים, מי ימצא אותו שם? זה הרבה יותר בטוח מארגנטינה וגם נשמע נחמד "שלום! אני הנאצי מגבעתיים" או "נאצימגבעתיים87", לא?) לא מסכים שהוא יביא דייר חלופי אז זו בעיה קלה. אבל בעל הדירה השווה (לא צריך לחזור על ההסבר ממקודם נכון? ממקודם, זו מילה מרגיזה, היא ממש מגעילה, כמו "לכשאוכל" או "שכשנכתב" כאילו מישהו מתסלבט עלייך ובכוונה מקלקל את העברית) אמר שהוא יחכה לנו עוד יומיומיים, אז נראה...