גילוי (נאות) מיותר: פוסט זה נכתב ממקום העבודה שלי (ככל הפוסטים בחודשיים האחרונים...)
הדיכאון שפשה במחוזותיי בימים האחרונים מתחיל להתפוגג, אמנם לא מהסיבות הנכונות, אבל מי אני שאתנגד לתחושת העליצות שמבקשת להשתלט על יישותי? כשרע לי, אני הופך בלתי-נסבל כלפי עצמי והסביבה הקרובה אליי.
כשטוב לי אני חוזר להיות ציני ולקטול את כל האחרים, בייחוד אלו שרע להם, בשנינות יתרה (כך אומרים). כשחושבים על זה אני פשוט בלתי נסבל. תמיד. נראה לי שאתחיל את הפוסט הזה מחדש....
הדיכאון שפשה במחוזותיי בימים האחרונים התפוגג לחלוטין, ומשחלף את מקומו תפש משב רוח מרענן. תמיד מדהים אותי כיצד הגוף מגיב לשינויים במצב הנפש. דימוי של מטוטלת או מאזניים שהוסר משקל כבד מצדם האחד, ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר. מעבר קיצוני מאדישות, חוסר תיאבון, אפטיות ואפס אנרגיה לערנות, תאוותנות, ריכוז שיא ועודף אנרגיה בתוך דקות. זה לא נראה לי בריא כל כך. אך יש בכך משהו מעודד. אולי אפילו רומנטי (לא במובן של זוגיות רומנטית, משהו אחר שאיני מצליח להסביר במלים, משהו בין נוסטלגי לקלאסי).
האוכל טעים יותר, הכתיבה קולחת, העבודה מפסיקה להיערם, הגוף מזדכך מהעכירות שהנפש השרתה עליו. וכך, כשחזרתי מארוחת צהריים מפנקת (נתח סינטה צרוב על האש, פירה תפוחי אדמה נימוח, סלט חסות בויניגרט וקולה צוננת בבקבוק זכוכית להחליק את הכל), צועד בחזרה לחציו השני של יום העבודה, הוגה כתמיד באהובתי הרחוקה, מהרהר על העתיד הקרוב – בו היא מתעתדת להתחיל במסלול דומה למסלול שאני סיימתי לא מכבר – מצאתי עצמי מקנא בה. מאוד.
כשהגעתי ללימודים באוניברסיטה, כבר ידעתי שרף העניין שלי הוא נמוך מאוד. במלים אחרות, כמעט הכל מעניין אותי. שנתיים ושבעה חודשיים של שירות צבאי לא מאתגר במיוחד יצרו אצלי צמא אדיר לידע, העירו את הסקרנות שנמנמה קצת במהלך השנה האחרונה לשירות והזכירו לי שמטבעי אני הנודניק הספקן שאוהב לשאול "למה?". על כל דבר.
במבט לאחור, ממרום ארבע שנותיי כסטודנט מן המניין, מצאתי עצמי מייחל להתחיל הכל מחדש, להיכנס שוב לשיעור הראשון בדיני חוזים: הצעה וקיבול, כוונה ליצירת יחסים משפטיים, הטעייה טעות ידועה ואינה ידועה, ביטול סיכול והשבה, רבינאי אדרס ואפרופים ובל נשכח את המלכה – האחת והיחידה גבריאלה שלו.
בוערת בי תשוקה ללמוד, לחזור לסכם בשיעורים, לקרוא פסקי דין לקראת השיעור וגם סתם כי הם מרתקים, להגן בחירוף נפש (אקדמי...) על דעת המיעוט של השופט (בדימ') חשין בפסק-דין בנק המזרחי, לחרוק שיניים בניסיון להבין משהו מתפישת המוסר האבסולוטית של עמנואל קאנט, להתפלפל עם המתרגל במשפט עברי על סוגיית פדיון שבויים, לשנן את כללי זכות העמידה בקור דה-קססיון ומעל הכל להרשיע בהריגה את צילה (והפיסטוקים) של ד"ר קוגלר.
פתאום הצטערתי על השנתיים האבודות בהן ביליתי יותר על הדשא מחוץ לפקולטה או בקפיטריה בפרנק סינטרה מאשר בהרצאות. מבקש כביכול להיכנס ולהקשיב (אולי אפילו לסכם) כל את מעשרות (או מאות?) ההרצאות שפספסתי... איפה שהוא במהלך הדרך, השתלטה עליי התפישה התועלתנית, לפיה כל עוד אפשר להוציא 85 מבלי להיות נוכח בהרצאות אין טעם להגיע אליהן. זה בשילוב עם העובדה שעוד לפני סוף שנה ב' התקבלתי להתמחות במשרד שבו רציתי להתמחות, הביאו אותי לפקוד פחות ופחות את ספסל הלימודים במהלך שנה ג', וכמעט לחלוטין לא, במהלך שנה ד'...
מחשבותיי החלו נודדות שוב, כיצד יכולתי לנהוג אחרת במהלך הלימודים? להשקיע יותר בקריאת פסקי-דין? להגיע למרבית ההרצאות? לנסות לסכם את דברי המרצה? להיות מסודר יותר? להכין עבודות לפני הלילה האחרון להגשה? ואז נזכרתי, שהאוניברסיטה היא לא רק לימודים, אפילו לא בעיקר לימודים. להיות סטודנט זה מצב צבירה ייחודי.
להיות סטודנט זה לרבוץ על הדשא עם בקבוק גולדסטאר כל צהריים; זה לצאת לפחות פעם בשבוע למסיבה פרטית בדירת סטודנטים ברחביה או בגבעה; זה להבריז משיעור כדי לנסוע להתמרח בבוץ בים המלח; זה לחזור מפאב ב-4 בבוקר ולשבת להכין עבודה במשב"ל פומבי, להגיש אותה ב-8 בבוקר ולהבריז מהשיעור כדי להשלים שעות שינה; זה לנצל את כורסאות חדר עיון ודיון בספריה לאותה מטרה (נמנום קל-עד-בינוני); זה להפוך את הדיסק-און-קי לחברך הטוב ביותר; זה להרים את הראש באחד השיעורים הבודדים בהם נכחת בשנה ג' ולקלוט שכולם משחקים זומה... גם המתרגלת 
במחשבה שנייה, יותר משאני מתגעגע ללימודים, אני מתגעגע ללהיות סטודנט 
יאללה, חוזרים לעבוד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
