מוצא חוצה את דרכי

שומניה נמעכים בכפ ידי

קולה רושף, שוצף, קוצף

ציפורניה מבקשות להינעץ בבשרי

רגליה מפושקות, עיניה מסוחררות

וכל מהותה עונג

רק נשימתה מבקשת חמלה

שרועה על גבה

דוממת

חצי אלכסון, גונבת מזרון

חרישית היא נרדמת

יונקת אותו אליה בתאווה

מיומנות מקולסת.

הודף אותה מכתפיב

לא חדלה מלרכון עוד, ועוד

חופן את שדיה, נושך קלות את פטמתה

לופתת את איברי, באיטיות משפדת עצמה עליו

שפתה התחתונה ננעלת בין שיניה

זיעה ניגרת ממצחה אל בין עיניה

מתעצם בתוכה

נעלמה החמלה

פוקד.

נעמדת.

מכופף את גבה

משעין את ידייה על החלון

רגליים מפושקות מעט

אגן מורם

שתי ידיים בנקודות האחיזה

(טליה מושלמת)

חודר אליה באבחה, מתענג על צליל המפגש של גופי בגופה

הולם בה בחוזקה

איברי נעוץ עמוק בתוכה

בידי אוחז את שיערה, מושך

את ראשה לאחור, מסיט

את שיער לחשוף את עורפה,

נושף קלות ולוחש באוזנה

בעוד ידי השנייה מטיילת במורד גופה

לש את שדיה

חש בקשיות פטמותיה

גולש לבטנה

מסיט את היד, פתאום כבר לא נוגע

היא יודעת למה לצפות

אצבע קלה על דגדגנה

כבר לא לוחש, לשוני מתלטפת סביב התנוך שלה

ידיה כבולות, רגליה כושלות, גופה נרעד

הולם בה בחוזקה

שרועה על הצד

מחייכת

חצי כפית, גונבת חיבוק

חרישית היא נרדמת

מוצא את עצמי חוזר שוב לשם

לנבור מחדש במה שכבר עבר

לרגע מבקש להיאחז שוב במה שכבר נגמר

מסרב לשחרר את שבחרתי לעזוב

אך הרגע קצר, מתחלף באחר

שמזכיר את הטוב שאליי כבר חוזר

רגש עמוק שוב בי מפרפר

והפעם לתת לו לבקוע אני בוחר

החשש עולה כגירה בגרוני

מבקש שאותו שוב אלעס, אתמכר

מנסה בו להילחם בכוחות עצמי

אך רק היא מצליחה להרגיע אותי

אט אט הוא צונח כמעט ומרפה

אך ישוב ויאחזני כתמיד

מפעם לפעם ייחלש,

התפרצויותיו ייקהו,

עד שיימוג

ויתחלף

באחר

אותו אחר חדש שלבואו אני מייחל,

החשש הרגעי,

שכל מפגש איתה מרגיע את קיבתו

אך כמוני אין הוא יודע שובע

תמיד רוצה עוד!

שאפ פעם לא ייגמר...

קטנים וחומים, עלעלים של סתיו

מקיפים אותי, גווייתי מתקררת.

קול אצור בתוכי מסרב לפרוץ

ולשחרר את זעקתי לעולם.

חולפים העוברים והשבים,

ממהרים בצעידתם להמשך יומם,

לא רואים או שמא מתעלמים

האם זה משנה כלל? לא לי...

לפתע מרגישה את ידי מתרוממת

מחפשת גזע להיתמך, להישען

מגששת ותרה אחר המשען

שיבוא ויאושש את שארית כוחותיי, וחיי

אך רק הוא יושב שם. מחייך. ושותק.

מעשן, ושותק.

מחכה שאעשה את הצעד אליו,

שאשבר לפניו.

מסרבת להיכנע, ידי עדיין תרה באפילה

אחר גזע, ענף אפילו זלזל, שיהיה לי למשען

לא! לא אפנה אליו עוד את ראשי.

לא אעניק לו את אותה תחושה מוכרת.

היד מתעייפת, איתה גם קודקודי.

רוחי עוד לוחמת, מונעת ממני להפנות ראשי,

אך גם היא תישבר, ואני אסתובב.

מייד הוא יזדקף, לא יחדול לחייך.

גם לא לעשן. רק יניד בראשו כמו אומר:

"בואי, ילדה. הולכים, ההצגה נגמרה..."

ואני, אציית כתמיד.

וכל שאבקש הוא שיפסיקו המחשבות,

שלא יטרידו יותר את מנוחתי,

שאוכל לפחות למצוא מרגוע לנפשי,

אם לא לגופי...