פוליאנה

יום ארוך אבל פרודוקטיבי,

הספקתי דברים בעבודה שדחיתי, התקדמתי בנק שרציתי, העברתי מעל ל500 איש במסעדה,

עם בעיות ותקלות אבל על הצד הכי טוב שאפשר,

ועדיין המועקה הזו לא עוזבת אותי,

יש לי בוקר חופשי לא מתוכנן, ואין לי מה לעשות איתו, ואין לי איפה לבלות אותו,

עצוב לא?

יושבת מחכה להודעה או שיחה ממנו, שמקווה שלא תבוא, וכל כך רוצה אותה.

נדהמת כל פעם מחדש מהכוח המטופש הזה שיש לו עלי,

לאף אחד ולשום דבר אין את היכולת הזו לעשות אותי שמחה, עצובה, עצבנית, או כל דבר אחר,

אין דבר העומד בכוח רצוני חוץ מהתגובות והרגש שלי אליו.

מכורה כמו לסם.

יודעת שזה רע, יודעת שזה מזיק, לא רוצה לחזור ולא מסוגלת להפסיק.

מגיע לי יותר, גם כלום זה יותר.

נשברת ושולחת הודעה שאחרי כל הזמן שהוא מחזר אני יודעת שעכשיו הוא יתעלם, משחקת עם עצמי משחק של כאב.

עוד לילה של שינה גרועה הולך לעבור עלי,

לילה טוב.