 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
אלכס, אני פה כדי לעזור לך...
24 פוסטצוףים בחודש אחד.
אל תבין לא נכון. אנחנו מאוד אוהבים אותך אלכס. זה באמת נהדר שיש לך חברה ושאתה אוהב אותה והכל נפלא ונהדר וזה.
אבל 24 פוסטים... על צוף... 24... זה כאילו... יש תוכנית כזאת, 24... אבל בלי קשר לזה, המסר שאני רוצה להעביר לך זה:
צא מזה.
במקום להסביר לך למה אנחנו לא אוהבים לשמוע את הדברים שיש לך לומר על צוף עוד פעם ועוד פעם, אני אפרסם את אחד מקטעיו של אפרים קישון שאני חושב שמדבר בעד עצמו:
"בשורת איוב / אפרים קישון
טוב, כל אחד רוצה שיאהבו אותו. אפילו רשע מקצועי כמו אותו קיסר רומי קיבל בשעתו תקציב מנופח מן ההפקה של "גלאדיאטור" לעריכת טבח-דמים בקרקס, כדי להתחבב על אזרחי רומא. ברבות האמשים הופיעו גם המון ספרים הדנים בנושא עתיק זה, בנוסח "כיצד לרכוש ידידים בעשרה שיעורים קלים", אפס, אנחנו כשלעצמנו מעולם לא החכמנו מהם. יתר על כן, מאז היווסדנו עושים אנו מאמצים אדירים כדי לצודד את לב הבריות, ללא הועיל. אנחנו אדיבים ומנומסים כמו דיפלומט מזדקן, וקורקטיים כמכונת-חישוב חדשה, אנחנו שקטים ונחבאים אל כל הכלים, ואין זה עוזר לנו ולא כלום. אפילו במגעים היומיומיים עם בני-אדם אין אנו אלא כשלון אחד גדול, מחדל של קומוניקציה.
תחילה עוד קויים איזה קשר רופף בינינו לבין העולם החיצון. הבריות שאלו אותי בבקרים מה העניינים, ואני השבתי להם, אגב חיוך כובש, שהכל נהדר אצלי. אפילו הוספתי, למען התחבב עליהם במכה אחת, שאני עובד על ספרים מוצלחים, שאני מצטיין בספורט ובריקודים סלוניים, ושזכיתי שוב בטוטו. ועל כן אמרו לי הבריות ביובש מסוים, מה אתה שח, ושהם הולכים דווקא בכיוון ההפוך ושאפסיק את הרדיפה המטופשת הזאת אחרי ממון והצלחות.
הקיצור, הבריות הלכו וניתקו את עצמם ממני. בפרט היה מורגש הדבר לאחרונה, בשלושים השנים האחרונות כשהבחנתי במגמה המסוכנת הזאת, הגברתי את מאמצי לרכוש ידידים, או לפחות בני שיח קבועים. "הולך לי קלף משוגע", סיפרתי למקורביי כדי לשמח את ליבם, "לאחר הפרימיירה שלי באופרה אני מתכוון לעשות טיול משפחתי בתאילנד...". "תשמור על עצמך," שסעוני הבריות ומבטם אביך, "אתה כבר לא נער צעיר". אחר כך נעלמו בערפל סמיך, ולא צצו עוד בקוטר של כברת ארץ ממני. אף אחד לא שאל עוד לשלומי, נותרתי בדד וערירי כמו ארצנו. לא הייי אומר, שהוכרז עליי חרם חברתי ממש, אבל הייתי יכול לומר זאת בשקט. היו ימים, בפרט בעונת הגשמים, כאשר התחלתי לשאול את עצמי "מה שלומך, אפרים, מה העניינים?", כדי שלפחות מישהו יתעניין בגורלי. אם היו לי הישגים בחיים, לא היה לי שום סיפוק בהם, כי לא יכולתי לדווח עליהם לאף אחד. הכל נראה לי עצוב וחסר תקווה.
ואז סגרתי את הדלת על הבוהן שלי.
האדם לעולם אינו יודע, מתי מתלבש עליו מזלו מאחור. באותו אמש גורלי חזרתי מן הסופרמרקט עם שפע של בקבוקים, הנפתי ברגלי את דלת הכניסה בתנופה גברית, והפכתי את בוהני, כאמור, לדייסה בתוך הרווח הצר שבין הדלת לבין המפתן...
ברגע זה עבר זעליג פליקס לפני מעוני. לומר את האמת, זה כשנתיים לא החלפנו מילה. ושכני נעצר: "מה קרה?", שאל, "מה קרה לך למען השם?".
לא יכולתי לענות מרוב כאב. פליקס סחב אותי על כתפיו פנימה, נשאר איתי עד השעות המאוחרות של הערב והניף אוויר על פני המעוותים בעזרת אלבומים קלים של מלחמות קצרות. "אל תתיאש, חביבי," אמר מעת-לעת, "אני איתך...". נוצר בינינו קשר אישי. התחלתי לתפוס את העניינים בכללותם. אי לכך, כאשר פגשתי מקץ שבוע ימים את הגברת כלניות בדואר, והיא שאלה, אם כבר יצאתי מן הבוהן הזה, עניתי לה בחוש אינטואיציה מופלא: "זה עוד כלום, גברתי. מאז שלשום יש לי מיחושים איומים במותן...".
הגברת כלניות ליוותה אותי עד לפתח ביתי. "לך מיד אל הרופא," יעצה לי ועיניה נוצצות, "כנראה יש לך אבני-כליות, מסכני. יהיו לך כאבים שתטפס על הקירות...".
נאלצתי לבדות מלבי תירוצים שקופים ובלבד שלא תבלה איתי את הלילה. בשעת הפרידה ביקשה ממני שנהיה מעכשיו בקשר טלפוני הדוק.
אט-אט חזרה אלי תשומת לב הבריות. בתקופה זו כבר לא ציפיתי לשום "מה העניינים", אלא הייתי שופך את ליבי למרגלות כל הנוגעים בדבר בלשון ציורית, לאמור: "החיים שלי גיהינום," קוננתי באוזני הבריות, "האבנים האלה הורגות אותי... אינני מסוגל עוד לכתוב... מחר עושים לי קארדיוגראף...".
עד מהרה נרקמו ידידויות חדשות ביני לבין אנשים שונים בעלי רגש. הסביבה התעוררה, נהפכתי לאחת הדמויות המבוקשות בחברה. מתוך סקרנות עיינתי בספרים החובבניים הללו "כיצד לרכוש ידידים", ולא מצאתי בהם זכר לאבני כליות. כאשר הכנסתי למעגל האנחות היומיות את הסקופ, שנאלצתי לדחות את צילומי סרטי בגלל הניתוח, כבר היה צורך להגביל את שעות הביקורים בביתי. ידידי הטובים לא פסקו מלהתעניין, מה שלומי. החלטתי לחבר ספר-הדרכה חדש לשוחרי הבריות תחת השם התנכ"י "קינת סופרים מרבה ידידים"...
"אני גמור מכל הבחינות," נהגתי לסיים את שיחותי, "יש לך שלושים שקל להלוות לי?". הבריות הכניסו את ידם לכיס וגילו אותי כל יום מחדש. אמוני בערכים אנושיים נצחיים חזר. בעיר דיברו עלי, לשביעות רצוני המלאה, כעל טרגדיה יוונית חדשה, ורק מתוך נימוסים טובים לא שאלו אותי, מתי תהיה ההלוויה?
"שמעי," אמרתי בהזדמנות לאשתי הקטנה, "אני מתחיל להבין את בשורת איוב. הוא ידע מה הוא עושה."
באותו שלב מפוכח התחלתי להדליף צרות מעורבות לאוזני הבריות, כגון: דקירות בגב (דיסקוס?), סיבוכים עם מס הכנסה, עצירות, פשיטת רגל פיננסית, בילהארציה, כשלון ההצגות האחרונות, ולא עוד אלא אף הפצתי בעיר, שאשתי ברחה לספרד עם מורה הפיטנס שלה...
אין מה לדבר, זכיתי לתקופה קצרה ומאושרת, בפופולריות בלתי רגילה. זאת ועוד, כשהחילותי לחזק את תדמיתי האבודה בעזרת שמועות עקשות על אודות השתייכותי לעולם התחתון, גיליתי את חוק הסנדוויצ'ים, כלומר שבין שני אסונות שמנים מוכנים הבריות לשמוע מפי גם הישג אחד קטן או שניים. כך הצלחתי, אני עדיין זוכר, להגניב בין שריפת המטבח לבין המעי העיוור פרס ספרותי חשוב, בלי שהחרם יתחדש עלי.
ואולם הלם הדיבוק.
באותו יום רביעי - מכונת הכתיבה עדיין רוטטת מתחת לאצבעותיי בתקתקי זאת - באותו יום רביעי שחור התחלתי לחוש כאבים אמיתיים למטה, ונפלתי למשכבי כדין. הרופא בדק וקבע: אבנים בכליות. היה זה, בלי ספק, עונש מן השמים על רדיפתי המטורפת אחרי הפופולריות. "חביבתי," לחשתי לאשתי ממעמקי מיטתי, "אם הסלון לא יהיה מספיק כדי לקלוט את זרם המבקרים, הושיבי אותם בחדר הילדים..."
הקיצור, איש לא בא לבקרני, אף אחד לא טרח. למעשה אני שוב מוחרם בקרב הבריות. שוב איש צפרדע אנוכי, איש הדממה. ואז, רק אז, על מרבץ הדווי שלי, תפסתי סוף סוף את הפרינציפ הגדול: אין הבריות אוהבים אנשים חולים ואומללים, הם אוהבים בריאים ומצליחים המספרים להם על צרותיהם.
מסתבר, שאיוב היה בכל זאת הדיוט."
בתקווה שהבנת מה אני מנסה להגיד.
יובל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
