סכיזופרניה

"זה שוד!" צעק וירה בתקרה.

רק שלא נפלט כלום כי לפני שזרקה אותו חברה שלו (וזה קרה ממש לפני כמה דקות, במכונית בחוץ) היא הספיקה לרוקן לו את המחסנית מה שעשה אותו רק יותר עצבני ממה שהיה לפני ששלף את האקדח. אבל עכשיו הוא פשוט שנא אותה. "זונה" חשב.

"איך יוצאים מזה" זו הייתה השאלה העיקרית. לא שכ"כ הפריע לו להישלח לכלא, להפך, הרי זה יהיה הדבר הצודק לעשות, ובפנים בפנים הוא עדיין היה אותו ילד בן 13 שקיבל 98 בתושב"ע, האמין בטוב האדם והיה בטוח שיום אחד ילמד בטכניון. רק שהחבר הבן זונה שלו אלי (התימני) דרדר אותו לסמים ועכשיו הוא כזה אפס שהוא החליט לשדוד בנקים. "ואיזה כסף אתה מצפה בדיוק למצוא? שכחת מהמשבר הכלכלי?" צעקה עליו חברה שלו – זה היה כמובן לפני שבוע. שכח - גם כן, הרי זה למה שהוא החליט לעשות זאת מלכתחילה. בטח אז היא גם החליטה לזרוק אותו. למה היא חכתה עד הרגע האחרון הוא לא יודע.

בעצם הרבה מאוד לא היה ידוע לו על הקשר ביניהם. היו לו הרבה חברות אבל היא איכשהו הייתה שונה. קודם כל היא לא הפסיקה לצעוק עליו. למה היא נשארה איתו? מי יודע. הוא בקושי פרנס אותם, וחתונה נראתה לו כמו רעיון רחוק – הם עדיין צעירים, היא יכלה להפטר ממנו בכיף הרבה לפני. הוא גם לא היה חבר משהו. היו להם את השיחות, כן, אבל גם אז הם לא מצאו שפה משותפת – השקפת עולמו הייתה לכאורה הפוכה לחלוטין לזאת שלה ובאותו הזמן הם תמיד איכשהו חשבו שהשני צודק יותר. אומרים שהפכים נמשכים אחד אל השני, כמו מגנטים, אבל הוא תמיד חשב שזה משהו אחר. משהו כמו ששניהם קינאו אחד בשני והעובדה שהם היו ביחד נתנה להם להיות קצת מהשני גם כלפיי חוץ.

הפגם העיקרי בתיאוריה הזו הייתה שלא היה במה לקנות בו. היא הייתה אינטיליגנטית, יפה, היא למדה בבי"ס פרטי, אם כי תמיד כשהעלה את הנקודה הזו היא הזכירה לו שבהתחלה הייתה בבי"ס ממלכתי זניח. היא אמרה שזה חשוב כי היא יותר נהנתה שם. הוא לא הבין את זה, הוא שנא את כולם אצלו (בי"ס עירוני משהו). גם לא הייתה לו הזדמנות להחליף בי"ס (למרות שמאוד רצה) כי להורים שלו לא היה כסף, מה שגם הביא אותם להתגרש באיזשהו שלב טרומי מאוד. וככה למד להסתדר עם "הבבונים" כמו שנהג לכנות אותם בשקט בליבו. והבבונים לאט לאט נהפכו לחבריו, והוא נהפך קצת אליהם – מעין שימפנזה, לא בדיוק בבון אכזרי, אבל גם כן סוג של קוף מטומטם.

הם נפגשו בדיוק פעמיים לפני שהתחילו לצאת אחד עם השני. שתי הפעמים היו באקראי וקרו בצורה ספונטנית לחלוטין, מה שהפליא אותו תמיד. הפעם הראשונה הייתה ברחוב, כשהיה בערך בן 17, וכשהיא הייתה בערך בת 16. הוא הלך ברחוב חזרה הבייתה ממסיבה אצל אחד מרעיו, הטריפ כבר עבר לו וגם האלכוהול והוא הרגיש די מפוכח אם כי עדיין התנדנד קצת. היא לעומת זאת הייתה לבושה בשמלת ערב יפה, וצעקה לעבר איזה בית. המראה היה מוזר מספיק כדי שימשוך את תשומת לבו.

"מה קרה, בובה?" אין תגובה.

"נו בכל זאת? אולי תגידי, תראי, אני לא אעשה לך כלום. אני קצת שיכור וזה אבל באמת בקטנה". היא הציצה אליו בסקרנות והפסיקה פתאום את צעקותיה. הוא לא שכח את המבט שנתנה בו – כמה לגלוג ורוע היה בהם. אך זה נעלם מיד ופתאום הופיעו תמימות ואפילו בושה מסוימת. היא חייכה אליו, אמרה לו תודה והלכה.

שנים מאוחר יותר הוא גילה שזה היה הדייט הראשון שלה ושאותו אחד שיצא איתה – אחד מכיתת מחוננים, אשכנזי "פרידמן" גאון כזה שלמד מתמטיקה באוניבסיטה במסגרת בי"ס - למרות שהיה נחמד בהתחלה, התחיל לאט לאט להיות אליה ממש חרא, בעצם זה היה יותר כאילו הוא מפחד ממנה, ובסוף הוא צעק עליה שהיא דפוקה וצבועה והלך הבייתה והיא רדפה אחריו והוציאה את כל הגרון שלה על זה שהרס לה את הדייט הראשון ושהוא אדם רשע, במשך כל הלילה – בעצם, עד שאיוב הגיע ודיבר אליה. ואז, כאמור, למרבה תמיהתו אמרה תודה והלכה לה.

הפעם השנייה גם כן קרתה ברחוב – או נאמר, למעשה, ברציף ליד המזח. זו הייתה שעת ערב חשוכה. הסיבה היחידה שהיה פה הייתה שהסוחר שלו נמצא לא רחוק. והנה הוא הולך ופתאום הוא רואה משהו מוזר: מישהי נעמדת ליד משהו רמוס על הרצפה – זה נראה כמו חתול או אולי כלב קטן שנדרס. היא עמדה שם - הוא לא ראה את פניה - אבל היה ברור שהיא אובדת עצות, ורק אז ראה את המכונית עם הדלת הפתוחה ליד.

"אין מה לעשות, חמודה, דברים כאלה קורים בחיים. לא היית זהירה."

היא הסתובבה אליו, כשעל פניה חיוך של סיפוק עמוק ומוזר שנעלם עד מהרה והתחלף בפרצוף של תמיהה. "שוב אתה!". לקח לו כמה רגעים להתאושש, בכל זאת חלפו 6 שנים טובות מאז ראה אותה בפעם הראשונה וגם אז הוא לא היה בדיוק בדיעה צלולה. הם הציגו את עצמם, והיא אמרה שהיא חייבת ללכת כי יש לה מחר מבחן ושאלה אם זה יהיה יותר מדי טרחה לבקש ממנו שידאג "לסלק את החיה המסכנה הזו", ופניה התמלאו תחינה מעושה משהו. והוא הסכים בלי לחשוב פעמיים: "קלטתי אותך, לי גם ככה אין בכלל מה לעשות בחיים. אין לי אפילו ת'כסף ללמוד לפסיכימטרי" וגחך, אבל היא התנהגה כאילו בכלל לא שמעה אותו. אלא שברגע שהלכה הוא כן חשב פעמיים ולא הבין למה בדיוק הסכים. "מה אכפת לי בכלל, גם כן אשכנזית מסריחה. אם כבר אולי אני אעלה עליו עוד הפעם עם המכונית שלי בשביל הכיף. מה עשיתי עניין, סתם חתול מזויין" אבל הוא לא עשה את זה בסוף.

ואחרי זה הכל איכשהו קרה מעצמו. הוא לא היה צריך לנגוע בכלום – היא התחילה לחפש אחריו, ואיכשהו ארגנה "דייט עיוור" שבה הם נפגשו "במקרה" (למרות שברגע שראה אותה ידע שזה בכלל לא במקרה ושהיא ארגנה את הכל ופשוט הייתה גאוותנית מדי מכדי להזמין אותו בעצמה – לא שזה שינה משהו). הם יצאו ביחד כמה פעמים, נהיו לזוג ואחרי חודשיים גם עברו לגור ביחד. הוא מצא עבודות זמינות והיא המשיכה ללמוד בכסף שההורים שלה חסכו לה מראש.

בסופו של דבר, כנראה מה שהפריע לו כ"כ זה שהוא לא הצליח להבין מה בחורה בכזאת רמה עושה איתו. זה כנראה גם מה שגרם לזה שהפרידה הפתאומית עכשיו לא הדהימה אותו כ"כ. כשהוא חשב על זה הוא הרגיש גם קצת חרטה – כשהיא אמרה לו "זה נגמר" ממש רגע לפני שיצא, הוא פשוט הסתכל עליה כמה שניות טובות, לא אמר מילה ונכנס לבנק – "הייתי צריך לצעוק עליה. הייתי צריך להכנס למכונית ולהביא לה סטירה, שהיא נפרדת ממני בדיוק עכשיו, איך היא יכולה בכלל. כלבה." כנראה שהעובדה שהוא לא הרגיש שום דבר מיוחד באותו הרגע הייתה בגלל שהוא קצת ציפה לזה. וגם היו לו בעיות אחרות להתעסק איתן עכשיו. כמו למשל, "איך יוצאים מזה?". אנשים עדיין צעקו בבעתה מסביבו. "הם לא יודעים. לא שמו לב. בטח צרחו כל הזמן." והוא נזכר איך שמע על האנשים האלה ששודדים אנשים רק עם פלפון – מספרים להם שחטפו את הילד או משהו ועד שמגלים שמדובר בבלוף הכסף כבר בכיס של השודדים. אחרי כמה דקות הכסף כבר היה בשק, והמזכירות המבוהלות כבר התעלפו בחלקן (בטח בגלל הצעקות שהוא החטיף עליהן). ואז הוא שמע את הסירנות. כמצופה.

הוא המשיך לפי התוכנית, עבר למסדרון וטיפס במדרגות. משם הוא הלך לעבר החלון הצפוני יותר, הקטן, עלה על המאוורר ומהר מהר, לפני שהספיקה המשטרה לאגף את הצד הזה של הבניין, עבר חמק ונאחז באבני הקיר עד שהגיע לחלון הבניין הסמוך, נכנס לדירה שלו והתיישב על המיטה, מניח את השק בזהירות לידו. "נחמד לגור ליד הבנק" חשב באירוניה.

ובאותו רגע פתאום חל בו שינוי. הוא לא יודע מה זה היה. אבל כמו נחש, הוא הרגיש את זה זוחל מבפנים ומשתלט עליו, וכמו ברגעים האלה, נאמר באמצע סערה אימתנית, כאשר חטפת מכה מפיסת עץ תועה, ואתה מרגיש כיצד אתה מאבד את ההכרה ונופל בייאוש וחסור אונים מודע. הוא התאבן לכמה שניות. וזה נגמר. הוא כבר לא יכל להתנגד.

הוא התרומם. לקח את השק בידו, פנה לעבר החלון בנחישות משהו. פתאום הבחין שהוא לא לבד. היא הייתה שם. כנראה בזמן שישב מנותק על המיטה ונלחם בעצמו. היא הסתכלה עליו – בהתחלה בכעס, ולאחר שראתה שהוא פונה לכיוון החלון בפליאה הולכת וגוברת. וכשהרים את השק לכיוון החלון נתפרש על פניה חיוך של הבנה ולאחריו – והוא לא היה לגמרי בטוח, אבל נדמה היה לו – גם זדון. היא עמדה על מקומה כמה שניות ומשהו מוזר מאוד קרה - הוא לא היה בטוח מה, אבל היא כאילו רעדה כולה בתזזית חלשה מאוד מאוד. ועיניה השחירו לפתע בנחישות. לאט לאט היא שלפה אקדח מכיסה וכיוונה אליו.

"תן ת'כסף".

"את... את לא רצינית... את זו שהתנגדת לכל זה מלכתחילה."

החיוך שלה רק התרחב.

"את זאת, שבמשך כל השבוע האחרון דיברת איתי על כמה זה לא מוסרי, על כמה זה לא נכון. גם כשאמרתי לך שאני מרגיש שאני חייב לך על כל הפעמים שאת שלמת עלינו ושעכשיו שכבר לא נשאר לנו כסף..."

"שתוק ותן כבר לפני שאני אשחרר כדור. אל תדאג, האקדח הזה כן טעון".

"את יודעת משהו? את השתגעת לגמרי. קודם את אומרת שאסור לי ושאת תסגירי אותי, אחרי זה, אתמול בלילה את אומרת שאת רוצה לעזור לי – להיות במכונית מילוט, ועכשיו... עכשיו את רוצה לשדוד אותי אחרי שאני מנסה לעשות מה שאת רצית שאני אעשה..."

היא הצמידה את הקנה לרקתו ומבטה נהיה מאיים אף יותר.

"טוב! קחי! אבל את לא יכולה לצאת מפה – יתפסו אותך בשנייה".

"מי אמר שאני הולכת לצאת?"

והיא דחפה אותו החוצה.

"אבל המשטרה פה בחוץ - הם יעצרו אותי בשנייה".

"באסה". צחקה וטרקה את הדלת.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"