The Yellow Jester
I remember it quite clearly. It all happened a year ago, when I was summoned to the king's room in his castle. “to the great Crimson King”, I thought, “this could mean something great, or... (I shrieked as I thought that) terrible” - for, even though I served him for many years, I was still a simple court member, pulling strings and all that.
As I arrived, he was siting there on some golden chair, his tiger near by, looking quite hungry. I was never fond of it, always it made me nervous. But tigers were the latest fashion in the kings world, and The mighty Crimson King couldn't let himself stay without one.
I coughed a bit, waiting for his majesty to start talking. You can't start the conversation, you have to wait for the king to start. That's the rules.
"Ahh, royal Jester! I'm glad to see you” he turned around and smiled. “please, sit down”.
(-”maybe this won't end up so badly as I imagined”-)
I sat down and pretended to listen, nodding every once in a while to show that I agree. my mind however, was elsewhere. I thought about all the times that the king was mean to me. All the laughs made about me. And I smiled. Of course, the little annoying bird in my brain also kept screaming all the times that the king was good to me.
The bird was right. But I still felt the pain from all the court members smiles. I couldn't react, couldn't tell them to stop. I was a Jester, they'd kick me out if I will.
Sometimes I really wanted to do something rational. To hit one of them. But it's easier to say (or to think, in this case) than to do.
The king was still walking from side to side talking. At this point I noticed the tiger's eyes all fixed upon the king's velvet robe. Suddenly, without any warning, it Jumped. The king fell in a second, screaming for help. I was shocked, I opened my mouth to scream. But then didn't. I looked at the blood, and in the king's desperate eyes. I started smiling.
The tiger was only playing, but it was enough to kill a king. I looked at him. My smile got bigger, and I could see the terror in my dying king's eyes. I started laughing. And laughing. After a few minutes, The king stopped screaming. He was dead.
And I kept on laughing, loudly as ever.
After all, it was my job.
רק אממם... אני לא רוצה לקבל תגובות כאלה:
1. זה מביע בלה בלה בלה, יש פה הרבה בלה בלה בלה, המסר הוא בלה בלה בלה (ניתוח של הסיפור ועל מסרים סמויים).
2. זה חרא בלה בלה בלה, אתה סתם מנסה להיות סופר גדול בלה בלה בלה, אתה חושב שזה חכם בלה בלה בלה.
והסיבה שאני מבקש שלא תגיבו ככה היא כי מה שבאמת נמצא מאחורי הסיפור הזה הוא ילד שהיה מאוד משועמם בשיעור אנגלית.
כן, יש פה משהו. ברטרוספקטיבה, אני רואה שיש פה הרבה דברים. אבל לא הכנסתי אותם בכוונה להראות משהו, או להוכיח משהו. סתם עלה לי הרעיון לראש ואהבתי אותו. והניתוח האישי שלי אני מעדיף לא להגיד.
זה מאוד מצחיק אותי:
מתוך המופע של ג'רי ספרינגרס:
[שאלה]: "מה היית רוצה הכי הרבה שיאמרו כשתמות?"
[תשובה]: "תראו! תראו! הוא זז!! הוא זז!!"
שיחות מצחיקות:
[אני שר את המנגינה של "יס איי לייק דיס מובי...” נו, הפרסומת של יס. אתם זוכרים אותה, אני יודע]
חברה של אחותי הקטנה (לי): “אתה יודע שזה שיר של צביקה פיק במקור?”
אני: “שירים כאלה מבוססים על מילים יותר מאשר על מנגינה. בגלל שהם שינו את המילים אז לא אכפת לי. צביקה פיק הוא אידיוט, הוא צריך למות.”
אחותי הקטנה (שירה): “אתה עד כדי כך שונא אותו?”
אני: “תני לי לשאול אותך שאלה: אם היית יכולה לחזור בזמן ולהרוג את היטלר, היית עושה את זה?”
לי: “כן.”
אני: “נו! אותו הדבר"
שירה: “צביקה פיק רצח 6 מיליון יהודים?”
אני: “הוא הרג אותם בפנים".
[האוכל מוכן, כולם באים לשולחן האוכל, אחותי הקטנה ברגע מוזר של טירוף]:
"It's hungry people time!”
[באמצע השיעור אייל מתפרץ ואומר שטויות. המורה (דני) פונה אליו]
דני: “אתה יודע מי קופץ בראש?”
אני (מתפרץ בצעקה): “חמור!!”
(גיא היחיד שמבין, וצוחק באיחור)
[גיא ואייל באים אליי ורוקדים לידי, בצורה מעצבנת]
[אני קולט ומצטרף]
[הם מפסיקים]
גיא: “לא, אי אפשר אצלו, הוא לא מתעצבן.”
[עוברים למישהו אחר...]
צדיק כתמר יפרח יפרח, צדיק כתמר יפרח!!
[תומר וג'ון (דויטש) צריכים לצלם מישהו שיזוז. לי יש חלון. אני מצטרף אליהם. הם מצלמים אותי עושה שטויות]
[מסיימים אחרי מאמצים רבים ומאבקים שלהם במצלמה המוזרה הענקית הזאת שהמורה נתנה להם]
[אנחנו הולכים, מחייכים כי סיימנו]
אני: “אתם יודעים מה מצחיק?”
ג'ון: “מה?”
אני: “שאני ערפד, אז כל התמונות האלה לא שוות כלום, כי לא יראו אותי בכלל"
[המורה לא הגיעה. יש חלון. מגיע המורה להיסטוריה ומספר לנו בדיחות]
המורה: “איך מתארים סוציאליזם עם שתי פרות?”
[כל מיני תשובות קופצות]
המורה: “אתה נותן פרה אחת לשכן שלך"
[וככה זה ממשיך (רק שהאחרים יותר מצחיקים), לדוגמא: איך מתארים פאשיזם עם שתי פרות? הממשלה יורה בך ולוקחת את הפרות. איך מתארים קפיטליזם עם שתי פרות? אתה מוכר פרה אחת וקונה פר. איך מתארים קומוניזם עם שתי פרות? הממשלה לוקחת את הפרות ונותנת לך חלב... וכו']
[ניצן קולט שאנחנו צוחקים ומגיב כמו כולם כי הוא אידיוט. אז הוא מתחיל להתפוץ מצחוק מכל בדיחה. הוא ממש נקרע ודופק את הראש בשולחן כזה. ראיתם פעם חרדים מתפללים בבית כנסת? עכשיו דמיינו שהוא צוחק ושהוא יושב.]
[ניצן צוחק גם כשהבדיחות לא מצחיקות אותנו]
[המורה מגיע מתישהו לאנארכיזם. הפאנץ' ליין נאמר: (שכחתי את הבדיחה)]
[ניצן נקרע מצחוק, וגם אנחנו צוחקים].
[אני מחליט לבדוק משהו]
אני: “ניצן, תגיד, אתה יודע בכלל מה זה אנארכיזם?”
ניצן (בוהה בי לשניה): “אה... אני אגיד לך אחר כך...” [מגמגם ומסתכל לכיוון השני]
ועכשיו, כמה מפגשי היכרות בתחילת השנה:
המפגש הראשון שלי עם אייל:
[אני מדבר עם דור].
[אייל נכנס לכיתה, עובר מהצד השני של השולחן ופתאום מתחיל לצרוח ממש חזק]
[אני צורח עוד יותר חזק, ושנינו צורחים]
[אני רץ תוך כדי צרחות ומתחבא מתחת לשולחן, עדיין צורח]
[אנחנו מפסיקים מתישהו]
[אני יוצא]
אייל: “אני אוהב אותו. הוא משמיע קולות כמוני".
מפגש מביך של אחאב השילוני (אחיה למעשה, אבל אני קורא לו אחאב. הרוב קוראים לו אחוּיָה):
[אני מדבר עם גיא]
[אחאב השילוני מגיע. אחאב הוא מסוג האנשים שאיך שהם נכנסו לכיתה הם סיווגו מי מגניב ומי לא. אני כמובן לא. גיא, כן.]
אחאב: “למה אתה מדבר עם החנון הזה" (חוסר טקט חסר תקדים - אני בוחן את המצב).
גיא (מסתכל עליי שניה): “למה? הוא מגניב"
[אחאב מסתכל עליי. לא יודע איך להגיב]
[אני פשוט מרים גבה. בפנים אני מתפוצץ מצחוק אמנם, אבל אתם יודעים].
[אחאב מנסה לדבר איתי, כאילו הוא מתחרט או מנסה לשקול מחדש את מעמדי.
כמובן, הוא משתעמם אחרי שתי דקות. והולך לו.]
[אני מסתובב ונקרע מצחוק].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
