 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
אלכס, אני פה כדי לעזור לך...
24 פוסטצוףים בחודש אחד.
אל תבין לא נכון. אנחנו מאוד אוהבים אותך אלכס. זה באמת נהדר שיש לך חברה ושאתה אוהב אותה והכל נפלא ונהדר וזה.
אבל 24 פוסטים... על צוף... 24... זה כאילו... יש תוכנית כזאת, 24... אבל בלי קשר לזה, המסר שאני רוצה להעביר לך זה:
צא מזה.
במקום להסביר לך למה אנחנו לא אוהבים לשמוע את הדברים שיש לך לומר על צוף עוד פעם ועוד פעם, אני אפרסם את אחד מקטעיו של אפרים קישון שאני חושב שמדבר בעד עצמו:
"בשורת איוב / אפרים קישון
טוב, כל אחד רוצה שיאהבו אותו. אפילו רשע מקצועי כמו אותו קיסר רומי קיבל בשעתו תקציב מנופח מן ההפקה של "גלאדיאטור" לעריכת טבח-דמים בקרקס, כדי להתחבב על אזרחי רומא. ברבות האמשים הופיעו גם המון ספרים הדנים בנושא עתיק זה, בנוסח "כיצד לרכוש ידידים בעשרה שיעורים קלים", אפס, אנחנו כשלעצמנו מעולם לא החכמנו מהם. יתר על כן, מאז היווסדנו עושים אנו מאמצים אדירים כדי לצודד את לב הבריות, ללא הועיל. אנחנו אדיבים ומנומסים כמו דיפלומט מזדקן, וקורקטיים כמכונת-חישוב חדשה, אנחנו שקטים ונחבאים אל כל הכלים, ואין זה עוזר לנו ולא כלום. אפילו במגעים היומיומיים עם בני-אדם אין אנו אלא כשלון אחד גדול, מחדל של קומוניקציה.
תחילה עוד קויים איזה קשר רופף בינינו לבין העולם החיצון. הבריות שאלו אותי בבקרים מה העניינים, ואני השבתי להם, אגב חיוך כובש, שהכל נהדר אצלי. אפילו הוספתי, למען התחבב עליהם במכה אחת, שאני עובד על ספרים מוצלחים, שאני מצטיין בספורט ובריקודים סלוניים, ושזכיתי שוב בטוטו. ועל כן אמרו לי הבריות ביובש מסוים, מה אתה שח, ושהם הולכים דווקא בכיוון ההפוך ושאפסיק את הרדיפה המטופשת הזאת אחרי ממון והצלחות.
הקיצור, הבריות הלכו וניתקו את עצמם ממני. בפרט היה מורגש הדבר לאחרונה, בשלושים השנים האחרונות כשהבחנתי במגמה המסוכנת הזאת, הגברתי את מאמצי לרכוש ידידים, או לפחות בני שיח קבועים. "הולך לי קלף משוגע", סיפרתי למקורביי כדי לשמח את ליבם, "לאחר הפרימיירה שלי באופרה אני מתכוון לעשות טיול משפחתי בתאילנד...". "תשמור על עצמך," שסעוני הבריות ומבטם אביך, "אתה כבר לא נער צעיר". אחר כך נעלמו בערפל סמיך, ולא צצו עוד בקוטר של כברת ארץ ממני. אף אחד לא שאל עוד לשלומי, נותרתי בדד וערירי כמו ארצנו. לא הייי אומר, שהוכרז עליי חרם חברתי ממש, אבל הייתי יכול לומר זאת בשקט. היו ימים, בפרט בעונת הגשמים, כאשר התחלתי לשאול את עצמי "מה שלומך, אפרים, מה העניינים?", כדי שלפחות מישהו יתעניין בגורלי. אם היו לי הישגים בחיים, לא היה לי שום סיפוק בהם, כי לא יכולתי לדווח עליהם לאף אחד. הכל נראה לי עצוב וחסר תקווה.
ואז סגרתי את הדלת על הבוהן שלי.
האדם לעולם אינו יודע, מתי מתלבש עליו מזלו מאחור. באותו אמש גורלי חזרתי מן הסופרמרקט עם שפע של בקבוקים, הנפתי ברגלי את דלת הכניסה בתנופה גברית, והפכתי את בוהני, כאמור, לדייסה בתוך הרווח הצר שבין הדלת לבין המפתן...
ברגע זה עבר זעליג פליקס לפני מעוני. לומר את האמת, זה כשנתיים לא החלפנו מילה. ושכני נעצר: "מה קרה?", שאל, "מה קרה לך למען השם?".
לא יכולתי לענות מרוב כאב. פליקס סחב אותי על כתפיו פנימה, נשאר איתי עד השעות המאוחרות של הערב והניף אוויר על פני המעוותים בעזרת אלבומים קלים של מלחמות קצרות. "אל תתיאש, חביבי," אמר מעת-לעת, "אני איתך...". נוצר בינינו קשר אישי. התחלתי לתפוס את העניינים בכללותם. אי לכך, כאשר פגשתי מקץ שבוע ימים את הגברת כלניות בדואר, והיא שאלה, אם כבר יצאתי מן הבוהן הזה, עניתי לה בחוש אינטואיציה מופלא: "זה עוד כלום, גברתי. מאז שלשום יש לי מיחושים איומים במותן...".
הגברת כלניות ליוותה אותי עד לפתח ביתי. "לך מיד אל הרופא," יעצה לי ועיניה נוצצות, "כנראה יש לך אבני-כליות, מסכני. יהיו לך כאבים שתטפס על הקירות...".
נאלצתי לבדות מלבי תירוצים שקופים ובלבד שלא תבלה איתי את הלילה. בשעת הפרידה ביקשה ממני שנהיה מעכשיו בקשר טלפוני הדוק.
אט-אט חזרה אלי תשומת לב הבריות. בתקופה זו כבר לא ציפיתי לשום "מה העניינים", אלא הייתי שופך את ליבי למרגלות כל הנוגעים בדבר בלשון ציורית, לאמור: "החיים שלי גיהינום," קוננתי באוזני הבריות, "האבנים האלה הורגות אותי... אינני מסוגל עוד לכתוב... מחר עושים לי קארדיוגראף...".
עד מהרה נרקמו ידידויות חדשות ביני לבין אנשים שונים בעלי רגש. הסביבה התעוררה, נהפכתי לאחת הדמויות המבוקשות בחברה. מתוך סקרנות עיינתי בספרים החובבניים הללו "כיצד לרכוש ידידים", ולא מצאתי בהם זכר לאבני כליות. כאשר הכנסתי למעגל האנחות היומיות את הסקופ, שנאלצתי לדחות את צילומי סרטי בגלל הניתוח, כבר היה צורך להגביל את שעות הביקורים בביתי. ידידי הטובים לא פסקו מלהתעניין, מה שלומי. החלטתי לחבר ספר-הדרכה חדש לשוחרי הבריות תחת השם התנכ"י "קינת סופרים מרבה ידידים"...
"אני גמור מכל הבחינות," נהגתי לסיים את שיחותי, "יש לך שלושים שקל להלוות לי?". הבריות הכניסו את ידם לכיס וגילו אותי כל יום מחדש. אמוני בערכים אנושיים נצחיים חזר. בעיר דיברו עלי, לשביעות רצוני המלאה, כעל טרגדיה יוונית חדשה, ורק מתוך נימוסים טובים לא שאלו אותי, מתי תהיה ההלוויה?
"שמעי," אמרתי בהזדמנות לאשתי הקטנה, "אני מתחיל להבין את בשורת איוב. הוא ידע מה הוא עושה."
באותו שלב מפוכח התחלתי להדליף צרות מעורבות לאוזני הבריות, כגון: דקירות בגב (דיסקוס?), סיבוכים עם מס הכנסה, עצירות, פשיטת רגל פיננסית, בילהארציה, כשלון ההצגות האחרונות, ולא עוד אלא אף הפצתי בעיר, שאשתי ברחה לספרד עם מורה הפיטנס שלה...
אין מה לדבר, זכיתי לתקופה קצרה ומאושרת, בפופולריות בלתי רגילה. זאת ועוד, כשהחילותי לחזק את תדמיתי האבודה בעזרת שמועות עקשות על אודות השתייכותי לעולם התחתון, גיליתי את חוק הסנדוויצ'ים, כלומר שבין שני אסונות שמנים מוכנים הבריות לשמוע מפי גם הישג אחד קטן או שניים. כך הצלחתי, אני עדיין זוכר, להגניב בין שריפת המטבח לבין המעי העיוור פרס ספרותי חשוב, בלי שהחרם יתחדש עלי.
ואולם הלם הדיבוק.
באותו יום רביעי - מכונת הכתיבה עדיין רוטטת מתחת לאצבעותיי בתקתקי זאת - באותו יום רביעי שחור התחלתי לחוש כאבים אמיתיים למטה, ונפלתי למשכבי כדין. הרופא בדק וקבע: אבנים בכליות. היה זה, בלי ספק, עונש מן השמים על רדיפתי המטורפת אחרי הפופולריות. "חביבתי," לחשתי לאשתי ממעמקי מיטתי, "אם הסלון לא יהיה מספיק כדי לקלוט את זרם המבקרים, הושיבי אותם בחדר הילדים..."
הקיצור, איש לא בא לבקרני, אף אחד לא טרח. למעשה אני שוב מוחרם בקרב הבריות. שוב איש צפרדע אנוכי, איש הדממה. ואז, רק אז, על מרבץ הדווי שלי, תפסתי סוף סוף את הפרינציפ הגדול: אין הבריות אוהבים אנשים חולים ואומללים, הם אוהבים בריאים ומצליחים המספרים להם על צרותיהם.
מסתבר, שאיוב היה בכל זאת הדיוט."
בתקווה שהבנת מה אני מנסה להגיד.
יובל.
| |
פיזיקה מודרנית
"'מסת כבידה' הוא השם הניתן לתכונה מיסתורית של הגוף, הגורמת לו להימשך לכל גוף אחר בעל אותה תכונה." [מתוך הספר "מכניקה לתיכון ולאוניברסיטה" מאת ד"ר יורם אשל, פרק 17, עמוד 443].
הא. תמיד ידעתי שפיזיקה מבוססת על עקרונות של כוחות מיסטיים ועל טבעיים שמעבר להבנתנו כבני אדם. הרי ידוע שאיינשטיין מצא את תורת היחסות ע"י קריאה בכדור בדולח ותקשורת סייאנס עם החייזרים הנאצים המתים מהעתיד (אלה שבאנטרטיקה). זה גם למה שהוא ברח מגרמניה (למרות שהיסטוריונים רבים משוכנעים שאת זה הוא גילה בעזרת קלפי טארוט).
תשתו קפה, זה בריא.
** עדכון 30.5
מצאתי אתר ממש טוב: קליק. זה אתר עם סקרים לגביי כל תוכנית טלוויזיה שאי פעם הייתה עם השאלה "When did they jump the shark" - שזה אגב ביטוי שאומרים על תוכנית שכבר "עברה את השיא" והגיעה למצב שהיא נהיית מגוחכת או מפגרת (למשל אני בחרתי אצל הסימפסונס את האפשרות "הומר נעשה ממש ממש ממש טיפש"). האמרה מבוססת על תוכנית שבה זה באמת קרה (מישהו באמת קפץ מעל כריש) ואז אנשים אמרו "זהו, הם איבדו את זה":
בקיצור, תשתו קפה.
| |
מלחמה בסיינטולוגיה - ארנולד לרמה
הכירו את Arnie Lerma:
ארני השתייך בעבר ליחידה שברמה הגבוהה ביותר בסיינטולוגיה: Sea Org (שאגב, מי שמצטרף לארגון הזה חותם על חוזה לטווח של ביליון שנה), ואחת ממטרותיהם היא לחזור לישיבה החייזרית של זינו בחלל לאחר שהם ימותו. בקיצור, יחידת העלית הזו מכילה את האנשים הכי שרופים על סיינטולוגיה בעולם.
ארני לרמה הגיע לשם בגלל שהוא הצטרף לסיינטולוגיה בגיל 16 כבר בשנת 1967. בעקבות שרשרת אירועים יצא לו לפגוש בבתו של המייסד של הסיינטולוגיה, סוזט האברד. והם התאהבו. הם נפגשו בסודיות בצורה קבועה, וגם כאשר היא הורחקה ממנו ועברה לקלירווטר הם המשיכו לשמור על קשר. היא הייתה אומרת לו תמיד "אתה לא מפחד מאבא שלי?" והוא, בתמימותו, לא פחד, כי הוא האמין באמת ובתמים שלרון האברד יש את כל התשובות, העריץ אותו בכל ליבו, ושם בו אמוניו. עד שיום אחד הוא החליט להפתיע אותה ולבקר אותה בקלירווטר. השניים תכננו לברוח ולהתחתן בחשאי. הם אפילו עשו את הבדיקות דם הנדרשות בשביל חתונה והשיגו את האישור (שדרש מהם לחכות 48 שעות לפני שהם יוכלו להתחתן), והכל היה מוכן.
ואז סוזט גילתה והתוודה לגביי הכל באחד מהאודיטים הפרטיים שלה. אולי היא קיוותה שיקבלו את אהבתם...
זה לא קרה. מה שקרה זה שכ-5 חברה מה-Sea Org נכנסו לחדר שבו התאכסן ארני לרמה, לקחו אותו לחדר מבודד עם כסא ומנורה. לשם נכנסו שני אנשים ונעלו את הדלת (ארני לרמה מתאר את המתרחש כסצנת חקירה נאצית), וחקרו אותו במשך זמן ממושך, שבסופו הם השאירו לו הצעה: "אנחנו נאפשר לך לצאת מפלורידה בצורה בטוחה כשכל חלקי הגוף שלך עדיין מחוברים אם אתה תבטל את החתונה".
ומה אתם הייתם עושים? הוא שיתף פעולה, אמר לסוזט שהחתונה מבוטלת, ראה אותה בוכה, ועזב לניו יורק כשליבו שבור. לא רק שהוא איבד את אהובתו, הוא איבד את כל חייו.
ומאז הוא מקדיש עצמו למאבק ממושך בסיינטולוגים. הוא היה אגב מהראשונים שהדליפו לעולם את מה שהסיינטולוגים מאמינים בו - כל הסיפור על זינו וכל השטויות האלו היו בגדר דברים סודיים שסיפרו רק לכאלה ששטפו להם את המוח מספיק זמן. הוא גם הפיץ את המסמכים הידועים כ"תצהיר פישמן", דבר שבעקבותיו הוא נתבע ע"י הכנסייה הסיינטולוגית.
ועד היום הוא עדיין נלחם בסיינטולוגיה. והם נלחמים בו, הולכים לפי הליכי ה"משחק הוגן", העקרונות שמנחים את הסיינטולוגים עד היום:
אתם יכולים למצוא עוד באתר של ארני לרמה:
http://www.lermanet.com
ואם אתם רוצים, אפשר גם למצוא סרטונים ביוטיוב:
http://www.youtube.com/results?search_query=arnie+lerma&search_type
עד כאן, יובל גרינפיס.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
