אין הרבה מה להגיד... אני ישאר חסוי... אני רק יגיד שחזרתי מארה"ב אבל עדיין קיימים בי המוןןןןן געגועים למדינה... טוב נו לישראלים שהיו שם... ובמיוחד לה... |
כינוי:
כספר בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2007
מכתב שלעולם לא תקראי...
זה כבר מאוחר מידי..
בחיים לא חשבתי שנגיע למצב הזה, למצב שאני יודע שאת עדיין אוהבת אותי אבל לא תיהי איתי עוד לעולם.
אני לא יכול לחיות בהרגשה שאת מרגישה את אותו דבר אלי בדיוק כמו שאני מרגיש אליך אבל בוחרת ליהיות איתו.
אמרת לי שאת מרגישה אליו הרבה פחות ממה שאת מרגישה אלי, אמרת שהוא לא מבין אותך ושהוא לא יכול לעזור לך.
אמרת שאת דואגת לי ושאת לא יכולה לנתק איתי את הקשר שאת יודעת שאני ככה אבל עשית את זה... ואני מבין, הייתי עושה את אותו הדבר אם הייתי במקומך, אבל אני לא. ואני פשוט לא יכול לחיות ככה.
הייתי רוצה להתאבד אבל אני לא יכול לעשות את זה כי אני לא מאמין בזה יותר. אני מקווה שהגוף שלי באמת יהרוג אותי מבפנים ככה שאני לא יצתרך להתמודד עם כל זה... זה לא שאני מרים ידים! אני פשוט לא יכול יותר. ניסיתי להמשיך הלאה ולא הצלחתי לרצות אף אחת. ניסיתי להגיד לעצמי שאני צריך לשנוא אותך אבל זה לא עושה לי כלום. אני אוהב אותך כמו ביום שהכרנו וכמו ביום שנפרדנו.
אם רק הייתי יכול להגיד לך את זה. להסביר לך שנועדנו ליהיות ביחד... אבל את יודעת את זה, את פשוט בוחרת לברוח.
עכשיו אני מבין שעמוק בתוכי תמיד ידעתי למה את בורחת. את פשוט לא רוצה ליהיות עם מישהו כמוני. מישהו כל כך דכאוני.
אני מנסה שלא להראות את זה שאני מת מבפנים אבל אנשים כבר מתחילים להבין ואין לי יותר לאן ללכת. זה פשוט ניראה כאילו לא נשארה לי ברירה.
אחרי הכל אני תמיד אדע שהיה כבר מאוחר מידי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
