|
 כינוי:
בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2009
פתאום מישהו הזכיר לי היום..
שיש לי בלוג. אז נזכרתי.. הייתי שמחה קצת בזמן האחרון, אבל נהיה לי עצוב. אני טיפה מדוכדכת.. אין לי כוח לנשום. אין לי כוח לשמוע אנשים מותחים ביקורות, שופטים וגורמים לי לצאת מדעתי. אין לי כוח לסבול את השטויות של אף אחד.. אני תוהה אם יצא ממני משהו.. ומתי כל זה יגמר. כל המרמור הזה שנפל עליי. כאילו פתאום אנשים גורמים לי להרגיש כאילו זה לא יגמר, ואני לא אצא מזה. אני תקועה כל כך? כבר חשבתי שיצאתי מזה.. זה כאילו ממש כמעט, אבל עוד לא.. אתה עדיין שם. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אף פעם. בצורה שאני לא יכולה להסביר, ועם כל האהבה הזאת.. זה לא מספיק. שניה אנחנו ביחד, והכל קורס. שניה אנחנו נסחפים לנשיקה, ואח"כ הכל מתבלבל שוב. אנחנו לא מתאימים. דומים מידיי, שונים מידיי.. לא יודעת. יכולנו להיות הידידים הכי טובים שיש. אבל יש משיכה שלפעמים קצת קשה להתמודד איתה. ויש רגעים שמרגיש שאם אחד מאיתנו לא ילך אז משהו יקרה ואנחנו לא רוצים בזה.. אז אנחנו כל הזמן עוצרים את עצמנו. אנחנו יודעים שזה לא בריא לנו כל זה. ועדיין.. זה גורם לי לתהות, עם כל הקשיים האלו.. מה בעצם נועדנו להיות? אולי פשוט נוותר? זה לא יהיה קל יותר? אבל אני לא בטוחה שאנחנו מסוגלים.. האסמס הזה שענית לי לפני כמה ימים שבר אותי, פשוט התחלתי לבכות.. "בייב, אני מצטער אם את מרגישה ככה אבל זה לא המצב. אני יודע שאני כן מנסה. אל תלכי לי עכשיו" כאילו גם אם חשבתי על זה.. אז אני לא מסוגלת. כבר ניסיתי פעם. אולי לא מספיק.. אולי אני לא רוצה את זה מספיק. אני מנסה לנחם את עצמי בעובדה שאתה עובר בקרוב.. אז יהיה לי פחות ממך. ואולי זה יהיה קל יותר. ואז אני חושבת על כמה תחסר לי באמת.. אני רגילה שאתה בסביבה.. כבר שנה שאתה בסביבה. אף פעם לא באמת התנתקנו מאז שהכרנו.. אני ממש מנסה כל הזמן, וזה מעייף אותי. ממש מנסה שזה יצליח, להעביר את כל זה לליגה אחרת. של ידידים באמת, שיכולים לדבר על הכל. אבל זה פשוט קשה כשאוהבים מישהו כל כך. פשוט לא יודעים איך לבטא את זה. אני פשוט.. מרגישה צורך לחבק אותך, או לנשק אותך. כי אולי אני כבר רגילה. היינו כלום זמן ביחד. אבל המון זמן בנפרד. ואני עדיין לא יודעת איך בדיוק להתמודד איתך. אני בורחת לקצת, ואז חוזרת.. מתייאשת אז מוותרת. מתגעגעת.. וחוזרת. נוטשת ננטשת... הכל רק לא באמת מתנתקת. אתה תמיד שם. כאילו כבר ניסינו הכל, להיות ביחד, בנפרד.. ביחד בנפרד, ידידים.. להתנתק. כל מה שמצליח לנו זה להתקפל ולהתנקנק. אנחנו תמיד נשברים לשניה. למה זה? תסביר לי? למה להרוס? =\ עוצרים את זה.. אבל זה משפיע. זה פשוט מייאש כל פעם מחדש. כלכך עד שאני פשוט כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני תוהה אם יש לי פחד ממחוייבות, או שיש לי פחד מאנשים שלא מפחדים מהתחייבות.. או שפשוט יש לי פחד מאנשים שמפחדים להתחייב.. כי הם פשוט גורמים לי לפחד להתחייב.. כאילו שאני לא מפחדת מספיק.. אני גם צריכה לפחד שיברחו לי. זה לא חיים ככה.. ואהבה זה לא מספיק.. אתה הכי בעולם.. אבל כידיד. והלוואי ואני אצליח לשמור אותך ככזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
