|
 כינוי:
בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2011
אז חזרתי, לבדוק מתי כתבתי כאן בפעם האחרונה..
כל כך הרבה השתנה מאז. כבר הייתי באילת, כבר היה לנו ריבאונד. כבר רבנו ונשארנו פרודים.. כבר חזרנו. כבר בילנו סופ"ש מדהים ביחד לפני שהוא טס ללמוד בארה"ב. כבר ננעלנו אחד על השני שוב.. כבר היה לנו קשה. כבר נפרדתי ממנו בעצמי אחרי חודשיים מרוחקים... הוא כבר חזר אליי על ארבע. כבר משכתי את זה טיפה ובסוף נכנעתי ללב. כבר הצלחנו ללמוד איך לתקשר, אין להבין אחד את השני.. אפשר לומר שהמרחק כרגע הוא הבעיה היחידה שלנו. אני יודעת מה כולם חושבים. כמה זה קשה, כמה אני לא יכולה לסמוך על זה. שהוא בארץ אחרת ואני לא יכולה לדעת מה הוא עושה ועם מי הוא מסתובב... אבל הכל שטויות. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. עברנו המון חרא, אבל פתאום הקשר הזה נראה אמיתי יותר. עמוק יותר.. חכם יותר. אפילו שהוא כל כך רחוק, הוא גורם לי כל כך הרבה אושר. אני בספק אם מישהו אחר יוכל לגרום לי להרגיש כך כשהוא כאן ליידי. הכל כל כך מושלם למרות כל הפגמים. כל המכשולים.. ברור שאני מפחדת להתאכזב שוב. ברור שאני מפחדת שזה ככה רק כי אנחנו רחוקים.. אבל אם אני לא אנסה אני בחיים לא אדע.. אני פשוט לא מוכנה לוותר כרגע. ברגע שוויתרתי אני, הוא הבין. הוא הבין שאני לא תמיד אהיה שם והוא הרגיש אבוד. אני לא רוצה לחשוב שאני תמימה. אבל אני נוטה להאמין לו כשהוא אומר אחרי שבועיים של חשיבה שכל מה שהוא מנסה להשיג לא שווה אם אין לו אותי. הוא אמר דברים שלא חשבתי שיגיד מעולם.. אולי פשוט הערכתי את עצמי פחות ממה שאני אמורה. וכשהחלטתי שזה לא טוב מספיק, הוא כנראה הבין שאם הוא לא ינסה חזק יותר הוא פשוט יאבד אותי. ואני שמחה שהוא נלחם. זה נראה אבסורד עכשיו, הוא כבר נפרד ממני פעמיים. אחרי שנפרדתי ממנו הוא בא ואומר לי שהוא טעה, שגרמתי לו להאמין שוב בקשר הזה ופתאום אני זו שמוותרת.. שהוא כבר ויתר וגרמתי לו להאמין שוב. שהוא לא מאמין שאם זה נועד זה יקרה.. הוא מאמין שאם זה נועד צריך להלחם ולעבוד קשה מאוד בשביל זה. שהוא לא מוכן לוותר עליי. שהוא ביבשת אחרת ועדיין לא מוכן לוותר עליי. שהשגנו כל כך הרבה מאז.. שהתפתחנו כל כך הרבה מאז. שאסור עכשיו לוותר. והלב שלי כבר החליט, אפילו שאמרתי אחרת.. אז עכשיו ביחד, ואני דיי מאושרת.. מלבד הגעגועים שלפעמים שוברים אותי. אבל איפשהו אני באמת חושבת שזה לטובה. שלמדנו להעריך יותר אחד את השני. וכן, אני בוטחת בו. אני מאמינה שאני הבנאדם היחיד שהוא מספר לו הכל.. אני יודעת שאני יודעת יותר מאשר ההורים שלו.. ויותר מכל אחד אחר בחיים שלו. אני מאמינה בו. עברו כבר שלושה חודשים מאז שהוא טס וזה מרגיש כמו שנה.. בהתחלה זה היה קשה יותר. יש דברים שמשתפרים עם הזמן, יש דברים שקשים יותר. אני רוצה לטוס לשם לשנה... אני צריכה להוציא רישיון קודם בשביל תוכנית שאני רוצה לנסוע דרכה.. של עבודה בארה"ב. זו עבודה עם ילדים... לא משהו פשוט. אבל אני מעדיפה לעבוד במשהו שאני אוהבת ולא במכירות ולדחוף לאנשים דברים שהם לא באמת צריכים ולא באמת עובדים. יש רגעים של חולשה, שנראה שאני נשברת.. ואז אנחנו מדברים והכל נראה אחרת. וגם הוא כשהוא נשבר.. כשהוא אומר לי "מה עשיתי? למה טסתי?" אני מחייכת, ואומרת לו שטוב שכך... אחרת לא היינו איפה שאנחנו עכשיו. אני תולה המון תקוות באויר, אני לא תמימה ואני לא מטומטמת. אני פשוט אוהבת כמו שלא אהבתי בחיים, בפעם הראשונה זה מרגיש כל כך אמיתי.. כן היינו דפוקים, עשינו טעויות. אבל אני רוצה להאמין שאנחנו חכמים יותר עכשיו. טוב לי, ועם קצת מאמץ.. יהיה יותר טוב :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
