אניי מרגישה מוזר..

קצת עצוב לי, בגלל דבר שאני לא יודעת מה חח. אבל אני מרגישה מין רייקנות מעיקה כזו..

אולי קצת אכזבה...ממה ולמה, זה כבר משהו אחר. אני מאוכזבת בעיקר מעצמי ומאנשים שחשבתי שאולי הם שונים ממה שאני חושבת..ויותר האמנתי בהם. מה קרה? שומדבר לא קרה לי. זה מהדברים האלו שפתאווום מבינים, או יותר נכון שסופסוף מוכנים להודות בהם.. כמו ה"תובנה" (INSITE) שלמדנו עלייה בפסיכו... אבל אני מדברת על משהו אחר..למשל: דבר שידעתי והעדפתי לחשוב אחרת או להכחיש במילים אחרות..ועכשיו אני פשוט מרגישה צורך להשלים עם זה. אין לי מושג על מה בדיוק אני מדברת אבל בזמן האחרון יוצא לי לכתוב יותר פוסטים ריגשי כאלו מאשר על החיים שלי..אבל אין מה לספר. חיה איכשהו גוררת את עצמי מרגע לרגע.. אבל זה לא משנה. אני פשוט מרגישה מבודדת וסגורה בתוך עצמי בזמן האחרון וכאילו ששומדבר לא יכול לשנות את זה ואת איך שאני מרגישה. אני מרגישה מוזר..אמרתי כבר?..כן כן..אמרתי. נמאס לי פשוט מהכל ונמאס לי להכחיש דברים שאני יודעת שהם נכונים. מכירים את ההרגשה הזו שאף אחד לא טורח להקשיב..אני יודעת שכן, אבל מרגישה שלא. וגם אם מקשיבים לא תמיד מבינים. אני זוכרת שפעם אמא שלי פשוט יכלה לקרוא אותי, לא הייתי צריכה לומר שומדבר, והייתי מספרת לה הכל...ועכשיו אני מספרת הכל לכולם אבל לא לה..זה כאילו התהפכתי פתאום. פעם הייתי יותר סגורה לאנשים ולחברות שלי ועכשיו זה להפך עכשיו מי שאני סגורה אליו זה האנשים שאני אוהבת..אני מרחיקה מעליי את כולם. וזה לא צודק! כי זה לא מגיע לי. אני מזלזלת בעצמי ולא מספיק מאמינה. אני שונאת את עצמי, עכשיו, יותר מכל דבר אחר. ואני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי נמאס לי פשוט מכל הפוזות האלו שאני עושה. זה פשוט לא צודק...למה אני פשוט לא יכולה להיות עצמי..גאד חרא למה אני בוכה? זה כאילו מושלם זה נראה מבחוץ..אבל בפנים אני קורסת..

אני משקרת לעצמי כאילו שאני לא יודעת את האמת ודברים בסגנון. ולא אכפת לי מי יקרא את זה.

נמאס לי להיות מזוייפת לאחרים..ויותר מכל מזוייפת לעצמי. נמאס לי מהבולשיטים שאני עושה.

ועדיין שומדבר לא מספיק..היום כל דבר קטן מאיזשהו שלב מסויים גרם לי לבכות..הסדרות שראיתי, השירים ששמעתי הכל פשוט הזכיר לי את השטויות שאני עושה. אני כבר לא כותבת באף בלוג אחר כי כבר לא אכפת לי מכלום. אין לי מטרה. אין לי חיים. אני מרגישה כמו זומבי.

אין לי מה לעשות נגד זה..או דרך להתמודד עם זה..

כי ככה אני מרגישה
 

אני מרגישה כמו הקקטוס הזה...עד כמה שזה אולי ישמע אבסורדי ודבילי..

הוא רוצה שיחבקו אותו אבל מרחיק את כולם עם הקוצים.

לצחוק ברור שאני יכולה..

אבל זה לא יכול להיות בלב שלם.

כי אני לא שלמה...

לא שלמה עם עצמי.

אני לא יודעת כמה באמת מישהו טרח לקרוא..ואני לא יודעת אם בכלל למישהו אכפת.

אם אני אגיד שלא אכפת לי מי קורא פה..

זה יהיה שקר. כי כן אכפת לי.

אני צריכה לדעת..

תגיבו

שאני רק אדע אם אכפת לכם או שפשוט באתם לפה כדיי לצחוק לי אח"כ בפרצוף...