אני אספיק לכתוב פה לפני שאחי יבוא וידרוש את המחשב שלו...אבל ננסה.

היום היה לי יום מדהים..טוב לא נגזים. אבל יום טוב יחסית... עשיתי שוב מבחן במתמטיקה הייתי מופתעת! הוא נתן לי לעשות מועד ג'! מהראשון הברזתי, בשני נלחצתי...היה לי בלאק אאוט נוראי והיום...הצליח לי. מה גם שבמקום ללמוד פסיכו ואומנות ישבתי וקפאתי אבל לא השתעממתי. אפילו הכנתי שיעורים היום! חוץ ממתמטיקה..שהוא יחנוק אותי מחר. יש לי מצברוח טוב! ישבתי שעה בחדר עם מוזיקה...ופשוט התחלתי לצייר, זה קורה לי בזמן האחרון. ציירתי פיה לדעתי היא יצאה מדהימה!

והייתי גאה בעצמי. לקח לי שעות לצייר אותה...אבל היא  יצאה כ"כ מושלמת מבחינתי. ועכשיו..לא יודעת, זה כאילו הכל מושלם.

אבל זה יעבור לי חח. הכל יחסי. יש לי מלא חרא לעשות (נו..אתם יודעים מה התכוונתי...) (עבודות וזה..)

ומלא חרא לספוג...אחרי הכל...השנה בלימודים הולך דיי חרא ועם אנשים הולך דיי חרא. ואני לא יודעת איך הייתי עוברת את המבחן הזה אם אתע לא הייתי יושבת איתי ביום שלישי לפני המועד ב'. כשראיתי את המבחן פשוט נלחצתי..ושכחתי הכל. אח"כ פשוט כמעט בכיתי. (נו טוב. בכיתי.) כולם אמרו לי לא לבכות אבל פשוט לא יכולתי. "חומר שאתמול ידעתי! תרגילים שאתמול פתרתי!" ושכחתי הכל. ראיתי חמלה באנשים, אני לא אוהבת כשרואים אותי בוכה, כי אני מרגישה חלשה. ואפילו אנשים שבד"כ מציקים..פתאום ראו את המצוקה שהייתה לי באותו יום. אני מבינה על מה אני מדברת. ועל איזה אנשים. פשוט..איך אני אגיד את זה? הרגשתי שהם פשוט יודעים את הגבול. יודעים מתי להפסיק. חבל שרק דמעות גורמות לזה. אנשים רואים את הכאב של אחרים רק כשהם כבר נשברים...נשברים להם מול הפרצוף..כשכבר אי אפשר להתאפק. ברגע של חולשה.

כשבוכים. רק אז אנשים טורחים לשים לב. אבל אני לא מתלוננת....אני לא יכולה להאשים אף אחד במיוחד כי אולי גם אני כזו ולא רואה את זה. אם אני לא רואה את זה אצל מישהו אני ממש מצטערת...

אני מניחה שאני חושבת רק על עצמי ברגעים מסויימים.

זהו..

זה הכל.

לאבבבבבב יעע

טע טע