בפוסט הזה יהיו דברים חשובים שיש לי להגיד אבל אני לא אגיד אותם עכשיו......תחכו לסוף.

אני רוצה לעייף אותכם כדי שלא תגיעו לעיקר כי זה משהו שבעיקרון אני לא מתה לספר אבל אני כבר לא יכולה יותר ולא אכפת לי. הממממממ... הטיול היה פשוט מושלם יחסית לטיול שנתי ועכשיו כשהוא עבר אני כ"כ עצובה...העובדה הזו ששנה הבאה יהיה הטיול השנתי האחרון...כ"כ נהנתי למרות כל הדברים הרעים שהיו... יצא לי להכיר יותר טוב הרבה אנשים מהכיתה שלי, יצא לי להיות נחמדה ולרדת מהפוזה, יצא לי לרקוד כמה ואיך שמתחשק לי לפני אנשים ושמתי פס על כולם...יצא לי לעשות כ"כ הרבה הספקתי לראות מקומות חדשים ובעיקר לראות את העולם ואת האנשים בצורה שונה ויותר מזה...לגרום לאנשים לראות אותי כמו שאני באמת לראות אותי בצורה שונה.. והדברים הרעים אם הייתי יכולה הייתי שומרת אותם לעצמי אבל אני מעדיפה שלא. היום הראשון היה הכי הכי כיף בלילה לא נתנו לנו לישון והיינו עצבניות בגלל המחנוטות הגחבות שהיו לנו בחדר והערסים בחדר הצמוד ששיגעו לנו ת'שכל ולא נתנו לישון... באוטובוס היה כיף והאוכל היה לדעתי נוראי בעע יש לי התכווצויות בקיבה מחוסר תזונה אבל בערב של הראשון היה "דיסקו" כמו שהמורים קוראים לזה חח רקדתי כמו שבחיים לא רקדתי מול כ"כ הרבה אנשים...ביום השני- אתמול בתכלס לא יודעת למה אבל משלב מסויים הייתי בדאון כזה ולא הרגשתי טוב- בטיילת היה נוראי וזה רק בגלל שבואו נגיד שהוטרדתי מינית. אני יודעת שזה אולי נשמע אבסורדי ומשהו שולי אחרי שיעורי החינוך האלו אבל זה לא היה משהו כמו מילה לא במקום או נעיצת עיניים ועם זאת זה לא היה משהו יותר מידיי חמור אבל לקחתי את זה די קשה באותו יום כי גם עבר עליי יום רע וגם קרה לי משהו דומה כבר פעם... הלכנו בטיילת אני בינת שרון ושרית והסתכלנו על דוכן אחד והיה צפוף ואז הרגשתי מישהו נוגע לי בתחת אז חשבתי "צפוף זה בטח בטעות" אבל אז הרגשתי שוב את היד שלו על התחת שלי ובאותו רגע הסתובבתי אליו ואמרתי לו "כוסאמק אל תגע בי!!!!!!!!" הוא היה ערבי אני חושבת והיה איתו עוד אחד הם עשו את עצמם תמימים. המשכנו ואז סיפרתי לחברותי מה קרה ולא ראיתי שהם עומדים קרוב..ואז הם אמרו כל מיני דברים כמו "לא נגעתי בך מי היה נוגע בך" וכאלו לא משנה המשכנו ומאותו רגע הרגשתי כ"כ מגעיל - רציתי למות. כל הזמן זה השתחזר בראש שלי....הפגיעה, החדירה לפרטיות... נרגעתי קצת קניתי חצאית והמצברוח שלי השתפר ואז...אז ראינו אותם שוב והם שרקו לי- כ"כ מגעילים ולועגים.

וכל הזמן ראינו אותם שוב ושוב ושוב זה רדף אותי. אני יודעת שהייתם אומרים שזה כלום. אבל זה לא כלום בשבילי. כי למען האמת גם שנה שעברה אם אני לא טועה קרה לי משהו בסגנון..הלכתי הביתה בערב ודתי אחד שאל אותי איפה רחוב רמב"ם ואמרתי שאני לא יודעת..והמשכתי..הוא היה על אופניים בהתחלה הוא נסע לפניי וכל הזמן הסתכל אחורה ואז הוא היה מאחוריי ועקב אחריי...באיזשהו שלב הוא עקף אותי ותוך כדי דחף את היד המטונפת שלו לתוך החולצה שלי. אני בחיים לא אשכח את זה.. וברגע ששיחזרתי את זה בראש שלי את הערבי הזה גם התמונות הישנות חזרו. וכל מה שיכולתי לחשוב זה "למה אני? למה לי זה קורה?" ניסיתי לעזוב את זה אבל זה כל הזמן חזר. המשכנו קניתי חצאיות וכשחזרנו לכיוון האוטובוס שוב ראינו אותם. ואז גיליתי שאין לנו אוטובוס לכיתה שלי. הייתי עצבנית וכ"כ לא שם...אנשים שאלו איפה האוטובוס ואמרתי שאין אוטובוס. הם כנראה חשבו ששיקרתי והם הלכו ובדקו אוטובוס אוטובוס. היתי כ"כ עצבנית שצרחתי להם "כוסאמק אמרתי שאין אוטובוס! אל תאמינו" וזה אחרי שהם כבר ראו שהוא איננו. ישבתי עם שרית ופשוט התחלתי לבכות כי לא יכולתי..זה לא עזב אותי. ומה שהטריד אותי עוד יותר זה העובדה שאנשים חושבים שזה כלום..יותר נכון - יש בנים שחושבים שזה כלום. "בינת סיפרה את זה ללידור ומה שהוא עשה זה לצחוק. הוא צחק אתם קולטים? יופי...הוא לא יודע איך זה. לא אכפת לאף אחד.... פשוט תפסתי את שרית והתחפפתי. שיחשוב מה שבא לו...הוא כזה אטום. קיצר דיברתי עם דנה שראתה אותי בוכה סיפרתי לה מה קרה והיא עודדה אותי ואז הרגשתי יותר טוב. היה לי קר ושחר הביא לי את הג'קט שלו ואז רוב הכיתה שלי שהחליטו שהם צריכים דרך להתחמם ולהעביר את הזמן החליטו לשחק "ערבי איזה צבע" ולי לא התחשק לשחק..ממש לא הייתי במצברוח. ישבתי על הספסל ושמרתי על כל הדברים שלהם..אז מישהו בא והתיישב ליידי ושאל איך הטיול עד עכשיו עניתי שבסדר למרות מה שקרה.. לא רציתי לתת לזה להרוס לי. ולא נתתי. הוא נשאר לשבת ואולי החלפנו כמה מילים אבל ממש מעט. לא ידעתי מה להגיד לו כי אתם מכירים את זה שפשוט נעלמות כל המילים? חוצמזה גם הייתי דיי עסוקה בעצמי. אז הגיע הרגע שיכולתי להכיר עוד מישהו יותר טוב ואפילו- מישהו שהייתי רוצה להכיר יותר טוב. אני יודעת שמה שאני אומרת יכול להסגיר את האמת על מי אני חושבת אבל כבר לא אכפת לי. ולא, לא יצא לנו לדבר. זוכרים את אותו מישהו שאמר לי "רגע בעצם אף פעם לא דיברנו"? זוכרים את זה שחיבק בהפתעה? זוכרים את זה שניסה לשחד את שרית בחמש שקל? טוב. זה הוא. ואם הוא קורא את זה עכשיו אז הוא בטוח יודע. בטוח. ואולי כבר נמאס לי מזה................אני יודעת שאני מייאשת. מאוווווווווווווד מייאשת. ואולי כל מה שעברתי תרם לזה. כי לא הייתה שיחה. הייתי יבשה ולא ידעתי מה לומר. היתי מין שתיקה כזאת מעצבנת כמו שמדברים עליה בסרטים "השתיקה המעיקה" טם טם טם! הוא פשוט הלך. האמת:

אני פשוט מייאשת את עצמי. ונמאס לי. ואולי אני פשוט מקווה שזה יגיע לאדם הנכון. כי אומץ לעשות משהו לא יגיע ממני. זה כמו ללכת עד סוף המקפצה בברכה ושניה לפני הקפיצה להתחרט. להשתפן.

כי זה ככה. הייתי כ"כ קרובה כבר כ"כ הרבה פעמים. אפילו פעם חשבתי על משהו ואיכשהו עשיתי אותו ישר. אבל דפקתי את זה כי דיברתי לא ברור וכשהוא שאל "מה?" פשוט אמרתי "עזוב, לא חשוב"

וזה היה ממש שטות. רציתי שהוא ילווה אותי לכיתה. אני לא יודעת אם זה הדדי מה שהולך. ואני לא יודעת מה אני הולכת לעשות...אבל מה שאני כן יודעת זה שאולי אני משתפנת...אבל את הפוסט הזה פירסמתי אחרי הכל...ואני יודעת שהוא קרא פה פעם אחת. אני לא יודעת אם מאז אותה פעם הוא ביקר כאן שוב. ובכל זאת אני מוכנה לקחת את הסיכון. כי נמאס לי ואם אני לא מתכוונת לעשות צעד...אז אני אעשה חצי :) בי אופטימיסטיק פיפל :) זה תמיד טוב. לפחות אני יודעת שסוף סוף הייתי אמיתית וסוף סוף עשיתי והספקתי כ"כ הרבה...יש לי חברות כ"כ נפלאות, יש אנשים שהכרתי קצת יותר טוב. צחקתי הרבה צילמתי הרבה בעיקר במצלמות של שרית ומיכמיך :) חה! הספקתי לבכות..הספקתי לשמוח! הספקתי לבזבז את כספי ולקנות חצאיות שבמקרה אחת מהן מתאימה לי לפורים :) הספקתי כ"כ  הרבה ואני כ"כ  מרוצה. ולמרות מה שהיה בטיילת..מהרגע שהגעתי לאכסניה באותו ערב זה פשוט נגמר. הסיוט נגמר. אנחנו כבר לא נראה אותם שוב, אני בטוחה. וכל מה שרציתי כשהגענו לאוטובוסים זה פשוט לבכות מול הפרצוף של האנשים שאני אוהבת. לדעת שלהם אכפת. לדעת שהם איתי. אבל לא בכיתי עד איזשהו שלב שפשוט נשברתי.

וזה הכל.

היום היה חביב. חביב מאוד היינו בשייט שהיה פשוט מרגיע כ"כ. הייתה רוחחחחח ראינו את הים מקרוב...היתה מוזיקה..ולא הפסקנו להצטלם. ואז היה מסלול כזה חביב. ואני זוכרת שכל היום פשוט רציתי לדבר עם אותו מישהו אבל לא עשיתי את זה. ויש כ"כ הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם. והכתיבה של הפוסט המאוד מאוד מאוד ארוך הזה היא לא אחת מהן. לא קראתם. בעיה שלכם.

"nothing's wrong, just as long as you know that

someday i will

someday

somehow

we're gonna make it all right but not right now...."

צ'או.