אעאעא אני מסטולע כמו החיים! לא יודעת למה, אני משערת שזה פשוט העייפות XD אבל חח באלי לצחוק כ"כ. ואין לי ממה, וזה עצוב לי.

ואני מדברת דיי מוזר כאילו אני לא אני כי אעאעא אני מסטולע. אוטוטו, עוד שבוע אני עוברת. אני יודעת שאני כל הזמן מזכירה את זה אבל הזמן מתקצר ומתקצר, ואני רואה את עצמי תקועה בחור הזה גדרה >< אני לא רוצה לעזובבבבבבב. כןכן הייתי נורא אופטימית בקשר לזה אבל האופטימיות שלי התכווצה אחרי שביליתי בגדרה יום אחד שם, אבל יש לציין שזה היה שונה לחלוטין כי לא היו לי כל הדברים שלי שמעסיקים אותי כגון : כבלים דיגיטליים ומחשב - וכמובן הכי חשוב, חברות. והחברות לא יהיו שם גם :( ובגלל זה זה הופך את הכל להרבה יותר קשה. אבל בתכלס לא רע לי כ"כ כי אני עדיין אבלה את מרבית זמני ברחובות (במידה ויתאפשר לי) קודם כל - בצפר, זה בכל מקרה ברחובות, יציאות, נו ב'מת נראה לכם שאני אצא בגדרה?! מה איבדתי שם? אפילו קניון אין שם! חברות = חצי חיים שלי. אני חייבת להיות פה! אני לא אעלם, ולא תפסיקו לראות אותי בבצפר או אפילו ברחוב כמו שנתקלים באמצע הדרך באנשים מוכרים.. פשוט, פחות =\ אבל אני אופטימית. אני יודעת שבזמן האחרון אני לא כל כך שמחה ומאושרת, אבל יש לי הרבה מאוד שטויות שאני מוצאת לנכון להתעצבן\להעלב\לבכות\לתהות עליהם. וזה לא נכון. זה לא נכון! וכשזה יעבור לי, אני אשתדל לעדכן אתכם. אבל עד כמה שאני מנסה, זה תמיד חוזר. אני לא בוכה, ולא כואב לי, את הגבול כבר עברתי, אני לא מתאכזבת מכל דבר קטן, אני לא נותנת את האמון שלי באנשים מהר...כבר לא. למען האמת, לא לקח לי הרבה זמן להבין שעדיף כך. רוב החיים שלי לא נתתי אמון באנשים מהר, ובשנה האחרונה שנה שנתיים אפילו, זה השתנה. אז נחשו מה, כבר לא. אני לא ממהרת לבטוח באנשים, ובגלל זה, אני משתדלת גם לא למהר להתאכז מהם. אני דיי אנטיפטית, זה לא נראה ככה, אני יודעת. אני נזכרת עכשיו שפעם אמרתי, "פעם הייתי אנטיפטית לאנשים אחרים, עכשיו..אני פשוט אנטיפטית לעצמי." הייתה תקופה שכבר לא הרגשתי ככה, חזרתי להרגיש ככה. אנטיפטית, ריקה. משועממת ומשעממת. אין לי שומדבר לדבר עליו, שום נושא עמוק או ברומו של עולם. אין לי משהו להתעניין בו, אין לי מישהו להתעניין בו. אין לי סיבה לא נורמלית להתרגש יותר מידיי. אני מרגישה כמו "סתם עוד אחת" שחיה בעולם הזה. לא חשובה במיוחד, לא מעניינת. אני יודעת שאני כל הזמן חוזרת על זה, שאני מרגישה רייקנות, שאני מרגישה מתה. וזה בתקווה שזה ישתנה ובידיעה שזה ישתנה....אבל עובר יום, ועוד יום, ועוד יום...וזה לא. זה לא משתנה. אני לא שונה, הגישה שלי לא שונה. התפיסה שלי לא שונה. אני מרגישה שהתרחקתי מהמון אנשים, אני מרגישה צורך לעשות משהו שיחייה את החופש המגעיל הזה. אבל אני גם מרגישה שהדבר הזה לא קיים.

הינה, תראו חברות שלי הולכות להן לכל מיני הופעות ונהנות, סופרלנד, נוסעות לכל מיני מקומות מעניינים, לאילת..כל מיני. ואני פה. תקועה בבית, ברחובות. (בקרוב בגדרה) ולמה? בגלל שאני טיפשה זו אחת מהסיבות..למה לא חיפשתי עבודה ברצינות כדי שיהיה לי קצת כסף לעשות דברים כייפים?! אפילו לים לא הלכתי החופש! רק פעם אחת! ואני מרגישה מעצבן עם זה. כי מצד אחד - זה החופש האחרון, ואין יותר חופש גדול ואני לא רוצה להקדיש אותו לעבודה. ומצד שני, יופי אני תקועה כל היום בבית, אז לא רק שאני משועממת בבית, גם אין לי כסף כדי לעשות משהו מיוחד כמו סופרלנד או אפילו לנסוע לים. ואני עוד חייבת לכמה אנשים מתנות יום הולדת. מצטערת על זה =\ קיצר אני מרגישה מטומטמת.

חוצמזה שהחופש מתקצר ועוד מעט צריך לעשות מטלות לבצפר איכ. וחוצמזה שעכשיו צריך לארוז ולעבור דירה. מה גם שאני מרגישה כ"כ מרוחקת מהמון אנשים פתאום, אני מרגישה כ"כ לבד. אני יודעת שאני לא. זה לא משנה כלום. אני עם החברות שלי...ואני מרגישה לבד! מה אני אמורה להגיד על זה?! אני מרגישה לא שייכת, לא קשורה. לשומדבר. מרגישה כאילו איכזבתי המון אנשים. כאילו אני לא מספיק. אני לא עומדת בציפיות. לא של אחרים! אלא שלי עצמי. אני לא מרגישה כמו חברה טובה שתמיד תהיה שם, אני פתאום מרגישה כאילו כולם איבדו את האמון שלהם בי, כאילו אפ'חד לא בוטח בי יותר וכאילו לא נתתי למישהו סיבה לבטוח בי בכלל. אני מרגישה שאף אחד לא מאמין בי, כולל עצמי. אני יודעת שזה לא נכון. אתמול הרגשתי כ"כ כ"כ רע, אמא שלי ואחים שלי רצו שוב לנסוע לגדרה ולא רציתי ללכת איתם לשם... אבל הרגשתי לבד, ולא רציתי להיות לבד, לא רציתי שילכו! כי העובדה שאני מרגישה לבד, ושהם נוסעים לשם וישאירו אותי פה. שהם הולכים ממני! הקטע הזה ממש לא גרם לי להרגיש יותר טוב! אז החלטתי לנסוע איתם, ולא. לא היה לי כיף שם, ועדיין הרגשתי לבד. כי אחים שלי הלכו ושיחקו עם בני דודים, אמא ודודה שלי ניקו את הדירה החדשה בנתיים... ואני תקועה לבד, כמו מטומטמת בלי מחשב אפילו. רק עם טלויזיה עם כבלים רגילים. בלי מוזיקה =\ אז תגידו לי עכשיו איך הייתי אמורה להרגיש אחרת?! אז עשיתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי, באיזשהו שלב, התקשרתי לסנטיטוש אהובתי 3> :P חוח ודיברנו איזה 40 דקות בפלאפון עד שהתחממו לנו האוזניים בצורה מטורפת.. אבל כל שאר הזמן.........

אני לא פסימית! אני פשוט לא מבינה, למה אני מרגישה ככה. כי אני לא חושבת שזה נכון. אבל זה לא משנה את הפאקינג הרגשה המטופשת הזו שלי. וגם כשאני בבית! ובמחשב, באייסיקיו מסנג'ר. שומדבר, וכמעט אפ'חד לא נותן לי סיבה לחשוב אחרת. זה לא שאנשים באים ומתחילים לדבר איתי... חחח אנשים נזכרים לדבר עם מישהו רק כשהם צריכים ממנו משהו. ככה אני מרגישה! או כשמתכננים לצאת. יש כמה חברות שכמעט כל יום מדברות איתי. אפשר לספור אותן על 2 3 אצבעות. בואו פשוט נגיד "no one seems to care"

וההרגשה הזו לא משתנה. זה קורה הרבה. כן אני יודעת, גם אני לא מתחילה שיחות.. גם אני לא בסדר. אבל לא יודעת. הקטע הוא, שאנשים מראים שאכפת להם רק כשהם רואים שמשהו לא בסדר. אני לא צומי, עברתי את הקטע הזה, אני לא צריכה שתבואו כל יום ותגידו לי שאכפת לכם. אני לא יכולה להסביר את איך שאני מרגישה! אני לא מצליחה להסביר את זה אפילו לעצמי! אוף אוף. אני מרגישה.....

בדוגרי אני יודעת חלק ממה שלא בסדר. אני מרגישה שאני אשמה, שאני לא מספיק, ושאני לא בסדר. שוב אני מאשימה את עצמי...וזה נראה כאילו כבר התרגלתי לחשוב ככה, שאני אשמה. אני לא יודעת מתי התחלתי להרגיש ככה.. אני משערת שאני תמיד חושבת קודם על מה שאני עשיתי לא בסדר... ובגלל זה..

אבל דיי

אתם לא חייבים לקרוא את זה. חוח אני גם לא אתפלא אם לא קראתם...אחרי הכל, לא צריך להיות לכם אכפת אני מניחה. הרי אני זו שהרחקתי ממני את כולם...

וזה מתחיל בזה.

ונגמר בזה.

אין לי זכות לומר שאני מרגישה לבד אם אני זו שהרחקתי את כולם ממני......

אני לא יודעת מה אני מנסה לעשות פה בעצם, לגרום לאנשים להבין אותי? או לנסות להבין את עצמי...? אני לא יודעת.

אני פשוט מנסה. אתם לא היחידים שמרגישים שהפכתי להרבה פחות אופטימית, להרבה פחות חייכנית ולהרבה פחות שמחה...

וזה הורג אותי. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות כדי לצאת מזה, כי ניסיתי הכל, וזה לא עובר.

כשאני לבד, הכל חוזר. ואני לא יכולה לא להיות לבד...

בתכלס, רציתי בכלל לומר, שיצאתי עם מיכל לגלידה והיה משעמם קצת אבל נחמד... והיה צחוקים, אבל זה נהרס לי. כי התכוונתי לפוסט אופטימי,

אבל אני לא

וזה נהרס. אני כן אופטימית, אני יודעת שהרגע סתרתי את עצמי. אני אופטימית אני באמת באמת מאמינה שיהיה טוב יותר, אבל אני לא מסוגלת להראות את זה,

אני לא מסוגלת כי בפנים אני מרגישה שאני קורסת. אז אני שמחה ומחייכת ופתאום פוף! הכל נעלם, החיוך, השמחה הצחוק! הכל. כולל אני.