הכל כזה מבולבל. כל הרגשות, המחשבות. לא יודעת מה לחשוב ומה להרגיש, לא יודעת מה נכון ומה לא.. לא יודעת מה הטעות ואם יש כזו,

אבל אני לא מפחדת לטעות... ולא מפחדת להיות מי שאני. ופעם, פעם הייתיבטוחה שאני כולי מזוייפת ועושה הכל להפך ממה שאני רוצה. עכשיו, זה לא הרבה שונה יותר. רק שפעם הייתי חזקה יותר, קשוחה יותר, פעם הייתי פגיעה פחות. פעם לא איפשרתי לאנשים להתקרב אליי. וגם פחות נפגעתי. והיה לי לא טוב ככה... לפחות זה מה שחשבתי. והנה היה מה שהיה, והשתניתי. ועכשיו אני פשוט חושבת...שהיה יותר טוב אז. והבנתי, שאני זו אני בכל מצב, בין אם אני עושה כך, או להפך. אני תמיד אהיה אני, בין אם מאחורי מסכה ובין אם בלי, כי מאחורי כל מסכה...מסתתר בנאדם אמיתי. הייתי צחקנית, חייכנית שמחה, והכל, ואין שום סיבה שאני לא אהיה כזו יותר. כן כן הייתה תקופה קשה, ועכשיו ברגע זה, אני רוצה לשים לה סוף. אני לא מוכנה לתת לשום דבר לדכא אותי. אז מה אם קשה! ואז מה אם אני עצובה ומרגישה לבד, אני לא! ואני יודעת את זה! וזה מה שחשוב. אנשים אוהבים אותי. ומספיק אנשים. אני לא צריכה צומי מאנשים דפוקים שגורמים לי להרגיש מכוערת מבפנים או מבחוץ, העיקר שאני יודעת מה אני, העיקר שאני שלמה עם עצמי! העיקר שאני יודעת שאני בסדר. ואני אוהבת את עצמי ככה כמו שאני עם השגעונות שלי, ועם הדכאונות שלי, ואף אחד לא יגיד לי להיות אחרת, ואם כן? חח זה רק יהפוך אותו למישהו שלא קיים בשבילי. ומכאן... יש הרבה אנשים, שכבר לא קיימים בשבילי. אף אחד לא ישתיק אותי! אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. כי זו אני, תשנאו אותי, תאהבו אותי... אבל אני אני. וככה זה ישאר. תמיד! חשבתי שתמיד אני אמצא את עצמי מוקפת בערך באותם אנשים...אבל אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים משתנים. וגם אני השתניתי. אני בחרתי להתרחק מאנשים שהגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את השינוי שחל בהם, אני לא אוהבת איך שהם עכשיו, אני אוהבת את הבניאדם שהם היו קודם, אבל הם לא כאלו יותר, אז אין טעם לבכות על זה, או להתאבל. או בכלל לבזבז מחשבה מיותרת. פשוט התרחקתי. ובאותה נימה מותר לאנשים לתרחק ממני. נכון זה כואב, נכון זה עצוב. אבל... (תמיד יש אבל.. נכון שאתם שונאים אותו?!) החיים ממשיכים. אני ממשיכה. אז תתרחקו! תתרחקו אם אתם לא אוהבים את מי שהפכתי להיות! ומי שישאר אולי ישאר לנצח ואולי ילך. אני יודעת מי לא יעזוב אותי, לפחות לא בקרוב! אני יודעת אל מי אני תמיד יכולה לפנות אז אין לי שום בעיה ושום כלום. אני לא אשלה את עצמי, כי גם החברות והחברים הכי טובים עלולים לעזוב במוקדם או במאוחר, אבל אני סומכת על מי שאני יודעת שאפשר לסמוך. אני בוטחת בכם בכל ליבי! ואם הוא ישבר, פעם פעמיים... תמיד יהיה מי שיתקן אותו..

בחרתי לתת אותו רק בגלל שהרגשתי שזה נכון. בחרתי להסתכן בזה שהוא ישבר...

השאלה.. אם זה שווה את זה...

אנשים לא יכולים לשנות אותי...פעם לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון. ועכשיו?.. אני עוד לא בטוחה...

משהו שכ"כ כ"כ בא לי לעשות, מהרגע שעברתי לבית הזה, בא לי לשבת בלילה בגג, לקחת את המחברת שלי, ופשוט לכתוב... אני גרה כאן כבר חודש חודשיים...ועדיין לא עשיתי את זה. ואתם שואלים למה....?

אני לא מסוגלת. לא יודעת למה. אני יודעת שאם אני אקח את העט, ואת המחברת, הכל פשוט יזרום החוצה...

ואולי מזה אני מפחדת :S אבל אל לי לחשוש XD כי בפנים אני יודעת. היי, השנה הזו צריכה להיות הכי מנוצלת. שנה אחרונה. אני אשתדל להוציא ממנה את המיטב! כי נמאס לי מהתקופה הרעה הזו שמסרבת לעבור, אם היא לא תעבור לבד, אז אני אהיה זו שתעביר אותה! עם עזרה, איתכם, או בלעדיכם. (?) פה מגיע הקטע שאתם אמורים להגיד אם זה איתכם או בלעדיכם..

וכאן מגיע הקטע שאתם אמורים להגיב ולתמוך בי

 לפני שאני קורסת... כן אני מודה..אני שבירה קצת.

וזהו אני מניחה...