One more kiss could be the last thing
One more lie could be the worst
And all these thoughts are never resting
You know not something I deserve

In my head there’s only you now,
This world falls on me
In this world there’s real and make believe
This seems real to me

You love me but you don’t know who I am
I’m torn between this life I need and where I stand
You love me but you don’t know who I am
So let me go, let me go

I dream ahead to what I hope for
And I turned my back on loving you
How can this love be a good thing?
When I know what I’m going through

In my head there’s only you now
This world falls on me
In this world there’s real and make believe
This seems real to me

You love me but you don’t know who I am
I’m torn between this life I lead and where I stand
You love me but u don’t know who I am
So let me go, just let me go

אפשר לא לאהוב את השיר הזה?...

או להתחבר אליו מידיי פעם?..

זה נראה לי כ"כ אבסורדי.

אני כ"כ כ"כ כ"כ פאקינג שמחה להיות בביתתתתתתתתתתת!!!!

אני מרגישה כ"כ רע.

כבר מהבוקר. הגעתי לשעה השניה. בע הרגשתי ממש רע כבר מהבוקר.

וזה פאקינג יום ארוך שמסרב להיגמר.

איפשהו באמצע, באחד השיעורים, פתאום הבנתי, זה נשמע מוגזם,

אבל אני חושבת שאיבדתי את כל מה שהאמנתי בו...

והלוואי והייתי יכולה להסביר,

אבל אני לא.

לא רע לי, באמת לא. וברגע שאני כותבת את המילים האלו אני מהרהרת אם אני בטוחה בעצמי או לא.

ההרגשה הזו היא לא רע של רע לי בא לי למות.

זה במשמעות של רע כי אין לי אמונות, כי אין לי הרבה תקוות, וכי אני דיי מיואשת מעצמי. הגעתי למסקנה שאני מוותרת מהר מידיי, יותר מידיי בקלות. וזו כבר בעיה. הסקתי מסקנות, יצא לי לחשוב הרבה. מה הטעם בלחפש זהות, או אישיות? מה הטעם?אני יודעת מי אני.. השאלה היא בעצם, מי, ומה אני רוצה להיות.. מי אני שואפת להיות. כי אני זו אני בכל מקרה. תקבלו אותי או לא... אבל זו לא השאלה בעצם. השאלה היא בעצם... האם אני, מקבלת את עצמי? אני שלמה עם עצמי? מרוצה מעצמי? זה מה שאני שואפת להיות? אחת בלי אמונות, ובלי תקווה, נו מאלו שלא מאמינים בשום דבר... שכחתי איך קוראים לזה. השאלה היא מי אני רוצה להיות, ולא מי אני... ועוד שאלה, היא "למה?" או יותר נכון "למה לעזאזל?!" כי מה רע בי כמו שאני בעצם... אני יכולה להתחיל, וזה עלול לא להיפסק.. מה אני בעצם שונאת בעצמי כ"כ שאני כל הזמן שואפת להיות אחרת? למה?! אני וותרנית... מאוד. עצלנית, לא יודעת לעמוד על שלה בדברים חשובים...[טוב, לפעמים..] לא מוכנה להתאמץ בשביל להשיג את המטרות... אז רגע, לאן אני אגיע. העניין הוא שאני יודעת שאני יכולה. אבל אני עסוקה מידיי ברחמים עצמיים או ב"להיות בדיכי" מקום להתחיל להזיז את עצמי. להתחיל בדרך אל המטרות שלי. אני לא צריכה. לא צריכה לדעת כלום, רק לדעת שאני מאמינה בעצמי, ובעצם...למה לא? למה לא להאמין בעצמי?

פעם איכזבתי את עצמי (שאלה מפגרת..ברור שכן) אבל... למה שאני לא אקח צעד קדימה, במה טעיתי, ולמה. למה לא לנסות לתקן, למה לא ללמוד מטעויות. אני לומדת, אבל אני לא מיישמת, בואו נגיד את זה ככה...בעדינות. יצא לי כמה פעמים... לא לעמוד במילה שלי, אבל איך אפשר בלי שיתוף פעולה? ורציתי לעמוד בה, אבל...(אבל מה?!) אני לא אגיד שאני מטומטמת, למרות שזה משהו שאני כל כך רוצה לעשות, כי לא, אני לא מטומטמת! וכן, הרבה יותר קל לאנשים פשוט לחשוב שהם מטומטמים ואז לא צריך להתאמץ. אני הרי מטומטמת במילא מה אני צריכה להתאמץ אם במילא לא יצליח? יותר קל, מה לעשות.. זו עובדה, וזה גם מה שהרבה אנשים עושים.... אני יודעת שאני לא מסוגלת לומר או לעשות דברים מסויימים, אבל אני לא מסוגלת בגלל שאני לא מאמינה שאני מסוגלת? בגלל שאין לי אומץ לנסות? אני לא יודעת... באמת שלא. נסתרות הן דרכי האדם >___________<

אני רק יודעת, שעכשיו יש לי שאיפה... אני הולכת בדרך הקשה, זו שמנסים וטועים, קמים ונופלים, כמה שצריך... וכמו שצריך. ואני לא מתכוונת לפקפק בזה יותר... וקחו לתשומת ליבכם... כי אני אצטרך מישהו שיתן לי כאפה מידיי פעם ויחזיר אותי למציאות. אל תתנו לי להפיל את עצמי...כי אני מסוגלת. ברגע אחד של חולשה, פשוט לזרוק הכל....פשוט, למחוק הכל. ותאמינו לי, שאני אתחרט על זה.

אני מאמינה שאני יכולה...אבל רק למקרה שאני לא אראה את האבן, והיא תהיה מילימטר מהרגל שלי, אני אצטרך מי שיעזור לי לקום.

והיי... הבלוג הזה צריך חיים.

הוא צריך צבעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!