the best friend is the one who can look at you with the biggest smile on your face

and still know something's wrong...

אני יודעת שאני כל הזמן שותקת. אני יודעת שאני לא משתפת. אני יודעת שאני הכי ההפך ממושלמת שיכול להיות בעולם..אני יודעת שבזמן האחרון אני מרוחקת, אני יודעת שאף אחד לא יודע למה, אני יודעת שפגעתי, אני יודעת שטעיתי, אני יודעת, שהצטערתי מספיק. ועדיין מרגישה צורך להצטער ולהתנצל שוב ושוב ושוב, ועדיין...לא מרגישה שעשיתי מספיק. אני יודעת שאני אומרת את זה ומתכוונת לזה. אני יודעת הרבה מאוד דברים בכללי. אני יודעת שבזמן האחרון לא הייתי החברה הכי טובה, לא הייתי החברה הכי תומכת, לא היה בי את הדבר הזה שהכי אהבתי בעצמי. לא הייתי פה בשביל מי שצריך אותי, לא הייתי אוזן קשבת. אני יודעת, שהרחקתי ממני הרבה מאוד אנשים, אני יודעת שיש כאלו שהתרחקו מרצונם ולא בגללי... אני יודעת שאיבדתי בשנה האחרונה כמעט את כל מה, ומי שהאמנתי בו. אני יודעת שאיבדתי את עצמי, וגם הרבה מאוד מהיכולת המאוד קטנה שהייתה לי להאמין בעצמי. המעניין הוא שעדיין נשארה בי טיפת יכולת להאמין באחרים.. אני מוצאת את עצמי במצבים אבסורדים שאני שואלת את עצמי שאלות שהן כמעט רטוריות. יותר נכון שואלת את עצמי לפני שאני שואלת אחרים, בגלל שאני יודעת את התשובה שאני אקבל. ואז מתאכזבת. האמת, יצא לי לדבר על זה עם כמה אנשים חשובים בחיים שלי. ששאלתי את עצמי שוב ושוב, למה בכלל טרחתי לשאול אם ידעתי את התשובה...והשאלה הזו גם היא רטורית.. נמאס לי לשבת ולהתנצל, נמאס לי לרחם על עצמי, נמאס לי לומר רק את הדברים שאני שונאת בעצמי. אמרתם לי לעשות פוסט של הדברים שאני כן אוהבת בעצמי, וזה דבר שאולי פעם הייתי מסוגלת לעשות... אבל כמו שאמרתי, איבדתי את זה, את האמונות שלי, הערכים, את עצמי. איבדתי! איבדתי את הדברים שאהבתי בעצמי. אני יכולה להגיד לכם הכי בכנות! הדבר שהכי אהבתי בעצמי זו היכולת הזו של להיות חברה טובה, להיות זו שתמיד שם, שתמיד תסכים להקשיב. אהבתי את זה שיכולתי לומר את הדברים שהאמנתי בהם לאנשים ולעודד אותם. לתת להם תקווה, לנסות להנחיל בהם את האופטימיות הזו! את האמונות שלי והערכים.. ועכשיו...עכשיו כאילו הכל אבוד. אם אין לי אמונות, אין לי תקוות...אין בי מספיק אופטימיות כך שאני אוכל לתת ממנה... אני לא יכולה לתת את מה שאין לי בעצמי. אני לא יכולה להגיד למישהו "יהיה בסדר" אם אני לא לגמרי בטוחה בזה בעצמי. אני לא מרגישה כמו מישהי שהיא חברה טובה, אני מרגישה כ"כ רחוקה מזה. הדבר היחידי שאהבתי בעצמי. והינה יום כיפור הגיע, ואני אפילו שוקלת לא לצום בפעם הראשונה בחיים שלי מאז גיל 12. הסיבה היא, שיש לי על מה להצטער, אבל אני עושה את זה כ"כ הרבה, שאני כבר לא רואה בזה ממש טעם, אני יודעת שאני אצום בסוף. אני יודעת שאני אעשה את הבחירה שלי, אבל עצם העובדה שהיססתי. אני לא אשקר, לא עכשיו. אם תשאלו אני אגיד שהכל אחלה, ואולי אפילו אחייך את החיוך הכי גדול בעולם. אבל זה לא ככה. אם תשאלו למה, או מה קרה, אני לא אדע לענות. ובשיא הכנות... לא אני לא בסדר. הכל אחלה. אבל לא הכל. אני יכולה לסתור את עצמי 847923578293468953867 פעם במשפט. והו, אתם יודעים שאני מסוגלת. המחשבות שלי מעורפלות, אני חושבת בצורה מבולגנת. אני לא מצליחה לראות שום דבר בבהירות, או כדבר ברור ומובן מאילו. כלום. כרגע, אני בכלל לא רואה את עצמי. אני רואה בעעע. משהו בלתי מובן. רואה שחור. והדבר הכי קטן פוגע בי, מוציא אותי מאיזון, אם אפשר לקרוא לזה איזון בכלל. אני מסוגלת לצחוק עם דמעות בעיניים. אני משערת שזו פשוט תקופה כזו. ואני יודעת שזה יחזור אליי...האמונה הזו הערכים. יום אחד.. מתישהו. ובנתיים...

אני מצטערת, אבל אין עדכונים עד להודעה חדשה... אני מקווה שאני אעמוד בזה הפעם. כי אני לא רוצה לחזור לכאן ועדיין להרגיש אותו הדבר ואת אותה הרגשה מזעזעת... אני לא אגיב בחזרה, אבל אני אקרא את התגובות...

להתראות....

ותודה על הכל....