שיר מוכר. יפה. מצמרר. נכון. לא יודעת. לא מוצאת את המילים להסביר. אני זוכרת שאמרתי, אולי בפוסט הבא. אבל לא. אני מרגישה מוזר. כאילו אין לי למה לכתוב. אין לי סיבה לשתף. הלוואי והייתי יודעת להסביר את זה. אבל אני לא הכי מרגישה צורך בכל מקרה. אפשר לומר שהחיים חרא, אבל יותר מכל הם גם מדהימים. זה נורא קל לסתור את עצמך ועדיין לחשוב ששני הדברים נכונים. אני עושה את זה תמיד. (טחח כאילו שלא שמתם לב.) בדוגרי, אין לי מושג מה הולך איתי. ונמאס לי לחפור על מה שלא משנה בכל מקרה. כמו בשיר "אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות?" נמאס לי לחזור על עצמי, מילא אם זה היה דבר טוב, ששווה לחזור עליו. אבל לא. ונמאס לי לקרוא את מה שאני כותבת ולהתעצבן. כי זה לא מה שרציתי שיהיה כתוב שם. אני לא רוצה לראות את עצמי על הקרשים. ממש לא. וזה לא נגמר. לא נגמר. ויותר מכל, אני מרגישה עכיוש כל כך לבד. תקועה פה רחוק מכולם. ועוד עכשיו מלא מבחנים, ומלא עבודות... יב כיתה חרא. שונאת. מזמן לא יצא לי לדבר עם מישהו. באמת באמת שמזמן. אני רחוקה מאנשים כבר מרחק של שנות אור. ולא פיזית. נפשית. ושכבר יש לי הזדמנות, אני מעדיפה לשתוק משום מה. כאילו מין הרגשה כזו של "הזמן קצר, למה לבזבז אותו על שטויות כאלו." במחשבה שאולי אפשר במקום לדבר על דיכאונות מפגרים, אפשר יהיה להנות קצת. אבל זה לא הולך. נהנים וזה. אבל גם זה נגמר. ומה שהייתי רוצה שיגמר, לא נגמר באמת. וברגע הזה שמצליחים להתעודד ולהרגיש טוב עם עצמכם, אז באה המכה, ואז אתם שוב על הקרשים. מוצאים את עצמכם מהרהרים. זה כמו לדוגמה, (סתם דוגמה מהלימודים, אבל זה בכללי ולא על זה אני מדברת) שאתם מרגישים שהלך לכם ממש ממש טוב במבחן ומקבלים פתאום ציון נמוך שלא ציפיתם לו. מכירים את זה? או כשבידיוק ביום הזה שהתאמצתם כ"כ כדי למצוא איפה לישון כדי שתוכלו לצאת בערב יומשישי ומצאתם על הגבול של לא לנסוע בגלל שהייתם מפספסים את האוטובוס האחרון, ובסוף הגעתם והיה נורא נורא משעמם, ואפילו מדכא? כאילו לא משנה מה יהיה, איכשהו גם זה ידפק. וכשתמצאו נחמה, פתאום יצוץ פגם. אני לא אומרת שהכל תמיד צריך להיות מושלם. להפך, אני נגד זה. אבל למה דברים לא יכולים פשוט להסתדר טוב יותר? ולמה הפגם צריך לבוא בצורה כזו דרמטית ונוראית איכשהו. ולא משהו קטן שאפשר להבליג עליו?. זה לא פייר. ולמה איכשהו כשאתם חושבים שסיימתם עם משהו, ואז הוא חוזר לכם לפרצוף כמו בומרנג? שום דבר לא נגמר. חוץ מהדברים הטובים... אני יודעת שזו גישה דיי פסימית. אבל זה מה שאני מרגישה. אני לא צריכה עצות. כי אני יודעת לתת אחלה עצות. הבעיה היא להקשיב להן. וזה לא קל. אני נאבקת כל כך בהרגשה המרירה הזו, וזה קשה להתחזק כשכל פעם בהתראות קצרות אתה נפגע ממשהו. גם אם הוא הכי קטן בעולם.

זה כמו כשמישהו חולה, והוא רק התחיל להתאושש ופתאום הוא נופל ושובר רגל. ואז כשהוא עם קביים, נופל לו בקבוק וודקה על הראש, ואז הוא מתחיל להבריא ואז אמא שלו מתה. מאיפה הקרצתי את זה? שאלה טובה... גם אני לא יודעת לענות על זה. אבל בקטנה. מי יתן לי תשובות אם לא אני בעצמי? ומה עושים כשהעצמי הזו לא יודעת את התשובות. מה גם שהדבר היחיד שהיא יודעת להגיד, זה "לא יודעת". בדוגרי. מישהו שאל אותי פעם שאלה שהתשובה אלייה הייתה אחרת? ואם כן, אז אני בטוחה שבראש עוד הרהרתי על זה אם מה שעניתי נכון או טעות. ואם מחקתי. את התשובה, ועניתי לא יודעת. שבעצם אני יודעת אותה. אבל רוצה שהיא תהיה שונה.... יש דברים, שקשה להבין.

 

הרבה דברים.

אמרתי....

 

במחשבה שניה:

 

אולי זה מאוחר מידיי,

מאוחר מידיי לדעת...

מה היה קורה אז,

אם היינו קצת שונים?

ומה עכשיו?

מחכים?

ואם כן, מחכים למה?

איפה ומתי?

מה עומד להגיע?

ועד אז..

כמה עוד נצטרך להזיע?

ואולי....

זה מאוחר מידיי.

מאוחר מידיי לדעת.

מאוחר מידיי לנסות ולגעת.

ואולי, מאוחר מידיי להתחרט.

אולי זה מאוחר מידיי.

מאוחר מידיי לנסות ולהסביר,

לנסות ולתקן.

אבל מוקדם מידיי,

מוקדם מידיי לקום וללכת.

כמו שמוקדם מידיי בקיץ

בשביל שלכת...

ואולי,

 אולי מוקדם מידיי לחפש תשובות...

מוקדם לחפש תשובות לפני שידעת את השאלות.

אולי מוקדם מידיי,

מוקדם מכדי לוותר.

כי אם לא זה...

אז בטח משהו אחר...

 

 

חחח.. כן. משהו אחר. מממ.. לא הבנתי. מה הפואנטה של השיר הזה. רק להוכיח לעצמי כמה שאני לא החלטית.? וכמה שאני סותרת את עצמי שוב ושוב. זה לא באמת חשוב... שום דבר לא מספיק חשוב. וכשיהיה.... כשיהיה, אני אדע.

 

רק עשו טובה, ואת מה שיש לכם להגיד ואתם מעדיפים לשמור לעצמכם, ואת מה שלא, תבואו ותגידו לי בפרצוף. כי ככה אני מעדיפה. לקרוא מילים, ועוד מילים. זה לא נותן לי שומדבר. לכתוב מילים, ועוד מילים... זה כבר משהו אחר...

 

ומי ידע. לוותר או לא לוותר. בכל מקרה, זו לא החלטה שלי. זה הוא שקובע. הם שקובעים. אני...פשוט אלך אחרי אחד מהם. והם...המוח והלב. ואני טיפשה, אז סביר להניח שאני אלך אחרי הלב, זה שלא חושב. אבל גם את זה אני אעשה בטיפשות יתר. סילחו לי. הגיע זמן לישון. יום ארוך ומתיש מחר. יהיה כיף פעם... לא להתעורר. אבל פעם, לא עכשיו. לא בקרוב. אחרי שיהיה לי את הצ'אנס לשנוא ולאהוב.

וכל שאר החרטה.

 

שאני שונאת את הבלוג הטיפשי הזה כבר אמרתי? הוא מוציא אותי קיטשית ודפוקה. מגעיל אותי לקרוא. פוי. זה צריך להיות אחד מהדברים האלו שכותבים בחושך, סוגרים, ולא קוראים יותר לעולם. מצד שני, יום אחד אני אקרא את כל זה, ואצחק על עד כמה שהייתי מטומטמת. הו וול.

אולי איכשהו הצלחתי להציל את הפוסט הזה מלהיות פסימי.