המוזאון גרם לי להזכר מה אני אוהבת באומנות... היא כ"כ חופשית! אפשר לעשות מה שבא. אפשר לתקוע בה כמה רמזים שרוצים... ומי שלא מבין באומנות, ולא ינסה לנתח אותה, בעצם לא יבין כלום. היינו במוזיאון כמו שכבר בטח הבנתם! וממש היה לי נחמד. הייתה אחלע תערוכה. הפעם היחידה שלא אהבתי להיות במוזאון הייתה בסיור הראשון... אבל מאז כבר הספקתי לפתח מין חוש אומנותי XD עכשיו אני פשוט אוהבת את זה! וזה כ"כ כיף. זה כזה אחלע. מה גם שבמגמה יש אנשים ממש סבבה. אנשים שלא הכי שופטים אותי, שלא גורמים לי להרגיש ממש מטופשת. לא כמו הערסים שמגעילים אותי, ולא כמו הרוסים שמעצבנים אותי. פשוט אנשים. בני אדם. שאפשר מידיי פעם לומר להם מילה או שתיים בנחמדות. והם לא יחזירו בעקיצה. =\ נו מילא...

מה גם, שאחרי המוזאון אני וסנטיטוש ירדנו בבילו והסתובבנו קצת לפני שהיא הלכה לעבודה (גם בבילו) ומדדנו בגדים ודיברנו והיה ממש כיף! ובמוזיאון אפילו היה מצחיק! וגם באוטובוס! והיה מלא על מה לדבר. פשוט נהנתי. והיה חדר כזה, סגור, מלא בעשן תצוגות... לבן כזה. כזה שלא רואים בו כמעט כלום ממטר. רק מי שהיה קרוב יכולתי לראות אותו. ואהבתי את החדר הזה. הרגשה של מין שקט כזה... של כמו מין חלום. לא יודעת להסביר את זה. אבל כשהייתי שם, פשוט הרגשתי שכל הבעיות נעלמו. חחח והיה פסל כזה, שהוא הסמל של המוזיאון. יש מין ציור כזה על הכרטיס מנוי...כמו הפסל, שתבינו על מה דיברתי. אני תכף אסרוק את זה...

חח סבבה הינה זה:

עכשיו, אני מסתכלת על הפסל, תוהה מעט, ואז אומרת לשרית: "את יודעת למה בבן הזה יש חור?" שרית: "לא. למה?.." אני "כי בנים הם חלולים" XD *נקרעות* ואז היא אמרה שאת הפסל הזה בטח פיסלה אישה.. חע.

קיצר היו צחוקים. והיה כיף. מזמן לא נהנתי ככה! עכשיו לנושא היותר מדכא של הפוסט.

לא ישנתי אתמול בלילה. לא הצלחתי. גם האף היה סתום, וגם מחשבות מתרוצצות. הרבה דברים מציקים לי. ועד שהצלחתי להרדם חלמתי חלום נורא מציק. חלמתי שאני עם החברות שלי, ואני רוצה לספר להן משהו, ואחת אחת הן מפנות לי את הגב... ולא מקשיבות לי. אחת אחת, הן הפנו לי את הגב.. ואז הגיע הזמן להתעורר. השעון צלצל (הפלא) ואז יצא לי לחשוב על זה. אחת אחת הן מאכזבות אותי. אני מרגישה כמעט לבד. ואני יכולה להסביר... לא בא לי, אבל אני אגיד את זה בכל זאת... אני מרגישה דפוקה. כאילו אני צריכה להתחנן שמישהי תבוא אליי. למה אני צריכה? סבבה. שלא יבואו.. שלא יבואו. שיגידו לא היום, לא עכשיו, או בפעם אחרת... אבל אני הייתי צריכה אותכן עכשיו. וכשתצטרכו אותי?... אם אני הייתי אומרת פעם אחרת, או אין לי כוח... הייתי שונאת את עצמי. אבל היי, זו רק אני. ואין פלא שאני שותקת. אז אין פלא שיש לי חלומות על חברות שמפנות לי את הגב אחת אחת ולא מוכנות להקשיב...

כי אני מדברת עם אחת, היא אומרת לי לא. מתקשרת לשניה, היא אומרת אין לי כוח.. וגם לי אין. אני לא מתכוונת להתחנן ל"חברות" שלי, שיהיו כאן בשבילי ושיסכימו להקשיב לי. אני לא צריכה את זה. רק שלא תבואו בטענות, או תתפלאו למה התרחקתי כ"כ מכ"כ הרבה אנשים.... הרבה אפילו הפסיקו לקרוא פה. אם אני אגיד שלא אכפת לי זה יהיה שקר. כי זה כואב, וזה פוגע. סבבה, אני גרה רחוק... אבל באותה מידה שאני נוסעת לרחובות כל הזמן וכל שישי וכל פעם מחדש בשביל להיות עם אנשים שלא מוכנים לנסוע או להשקיע אנרגיה בשביל להיות איתי, מה אני עושה כאן בעצם?! גאד דאמט. אני מרגישה כ"כ מטומטמת. כ"כ כ"כ מטומטמת. פראיירית. פשוט סתומה. תמימה. יותר מידיי. לא משנה. תבינו מה שתבינו. פשוט... זה כואב, וזה פוגע. אם לא העניין שיש שישי הזה... לא הייתי טורחת להגיע. זה פשוט יותר מידיי... כאילו אני מתאמצת לחינם. זה הכל... זה פשוט מטופש. לא בא לי לדבר על זה. לא בא לי.