קבלו סיפור,

על זמן שנגמר, ולב שנשבר....,

קחו את זה... ותכפילו ב-2

יש שניים. אחד, ואחת. נדמה לי שהם אוהבים. אני לא בטוחה. נראה כאילו זה נמשך זמן מה, אפילו קצת יותר מזמן מה... היא, אני משערת שהיא דיי בטוחה שהוא יודע. והוא... אני משערת שהוא דיי בטוח שהיא יודעת. "הם מרגישים את זה?..." אני שואלת את עצמי. את המבטים האלו, החטופים. ואת הערנות הזו של כל אחד מהם כשהשני עושה משהו, או אומר משהו. אני בטוחה שהם מרגישים פתאום כאילו מישהו ער ויודע הרבה יותר ממה שנראה. עליהם. על כל דבר. וכל דבר, שאחד מהם אומר בצחוק... גורם לאנשים לתהות... "רגע, זה היה בצחוק, או באמת?" "הם אמרו את זה בצחוק? או בנימה כזו כדי שלא נוכל להבין?" אני משערת שכל אחד מהם ידע את האמת... אבל הם שתקו. הם חשבו, כל אחד לעצמו...

"אם אדבר, אעשה צחוק מעצמי." ובתוך תוכם הם ידעו. ידעו הכל... אבל שתקו. פחדו. הם שניהם ידעו שאם לא ינסו שום דבר, זה לא יסתיים בטוב. אבל לאף אחד מהם לא היה את האומץ. הוא, הוא גר במקום רחוק... שבו חם כל השנה.... והיא, גרה במקום קטן... רחוק משם, קריר, לייד העיר. והם ידעו, שברגע שיגיע הזמן להפרד עקב התבגרותם ההכרחית, הרשמית.... הם עלולים לא לראות אחד את השני יותר לעולם.

היא לא ידעה שהוא רוצה אותה...ורק אותה. היא אף פעם לא בדיוק יכלה להיות בטוחה בזה. הוא מעולם לא אמר לה עד כמה היא חשובה בשבילו. היא תמיד תהתה "מה היה קורה אם..." ותמיד ציפתה שהוא זה שיבוא אליה בשלב מסויים. היא חיכתה, וחיכתה.. אבל הוא לא, הוא לא בא. היא שלחה לו רמזים, השתדלה לטשטש אותם... כמה שיותר. חשבה לעצמה.. "לא, הוא לא מפגר. הוא יבין." עבר לו יום, ועוד יום, חודש ואפילו שנה. והגיע אחד, אחד דיי נחמד... היא החליטה לתת לו צ'אנס. אבל זה לא עבד. כי אותו אחד, ההוא שכבר הספיקה לאהוב, לא הפסיק להטריד את מחשבתה. היא עזבה אותו, אח"כ הרגישה מעט כאילו עשתה טעות, הם חזרו... היא שמחה בהתחלה. אך במהרה הבינה שזו הטעות שלה. שלא בטחה בעצמה. הוא ראה את זה, ואמר לה שהוא מעדיף להפרד.  היא אמרה "זו החלטה שלך." וידעה שהוא צודק. ויותר מזה.. לא אמרה דבר. אותו "הוא" משכבר הימים גרם לה להרגיש כ"כ מטומטמת, "הוא אפילו לא יודע" חשבה לעצמה. כל העולם כבר ממשיך לו הלאה. והיא תקועה לה על אותה נקודה..

עדיין תוהה.

אותו הוא, ידע. הוא ידע. גם הוא תהה, ולא היה לא האומץ. קרא את כל מה שכתבה, הקשיב לכל מה שאמרה... שמע והקשיב לכל מה שמתרחש מסביב. אבל עדיין לא היה לו האומץ להשיב, ולהגיב. הוא ראה את הרמיזות שלה. הוא הבין את המסרים. אך לא היה בכוחו לענות. "אני אעשה צחוק מעצמי" חשב לעצמו. "היא שונאת אותי... רוצה שאעלם, היא בטח אפילו לא יודעת שאכפת לי, חושבת שאני שונא אותה..." כי זה הוא, שגרם לה להרגיש כך. וכך גם היא חשבה לעצמה. הוא ידע שאהיא רוצה לדעת שאכפת לו, הוא ידע שאם היה אומר לה את מה שהוא מרגיש, ושהיא הייתה יודעת שהוא רציני ולא סתם צוחק או מלגלג עליה... ושהוא לא סתם רוצה לנצל אותה, היא הייתה מקשיבה לו. והיא הייתה אומרת לו את אותן מילים שהוא כל כך רוצה לשמוע, זמן כה רב... הוא יודע שהיא הייתה מסכימה. אבל הוא לא יכול. הוא לא מסוגל. וזה כואב לו. וזה כואב לה.

אני בטוחה שאתם תוהים... איך הסיפור יגמר... אבל בשביל הסוף, תמיד צריך לדעת.... גם את האמצע, וגם את ההתחלה. אך זהו סיפור שאין לו לא התחלה, לא אמצע ולא סוף..... הם לא עשו החלטה, הם לא בחרו. הם בחרו לשבת ולחכות שמשהו יקרה... אבל לא! אסור להם... כי הזמן הולך לו ואוזל. עוד עוד דקה, עוד יום, עוד חודש... והכל יגמר. אין לנו זמן לשבת ולהמשיך לספר. "שמישהו יעשה משהו!" כל אחד מהם חושב לעצמו. זהו! זה כבר פה! זה עוד שניה נגמר! זה הסוף! והסוף לא מגיע. אף אחד לא יודע. אף אחד לא שומע. הוא יושב, בוהה באויר ומזיע. היא מסתכלת על השעון, ומזילה דמעה...

אין כאן סוף,

לא הייתה התחלה.....