הפעם לא.

הפעם באמת.

אני עוזבת.

עוזבת הכל.

אני אתן לזה ליפול.

אזרוק הכל לפח.

כמו שעושים עם משהו דפוק ומלוכלך.

לא ציפיתי,

וגם לא קיוויתי.

רק ניסיתי.

ניסיתי להוכיח לעצמי,

שהפעם...

זו לא טעות.

וההחלטה שלי הולכת להיות נכונה.

צדקתי.

אני הולכת להיות שונה,

אני עלולה להיות מניאקית.

נמאס לי מאנשים.

אני רק רוצה להיות לבד.

אני צריכה קצת זמן לבד.

בלי חברות מאכזבות או תומכות.

בלי אנשים מציקים.

בלי מצפון.

נמאס לי מעצמי, מאנשים ממשפחה.

נמאס לי להפגע מדברים שאפילו לא שווים את זה.

אני עוזבת.

אני עוזבת את זה.

זורקת הכל.

שום דבר לא שווה כ"כ הרבה זמן מבוזבז.

אני עושה שינויים. בודקת עם עצמי באמת מי צריך להישאר.

מי באמת פה ולא סתם יגיד.

מי ירגיש כשאני אשבר, ואשב סגורה...

לא ישאיר אותי בצד לבד.

בזמן האחרון הייתי יותר מיידי.

יותר מידיי שבירה ופגיעה.

בכיתי מספיק בשביל כמה שנים.

אני לא בוכה הרבה.

זה סתם הכל. זה לא דבר אחד.

זה גם לא מישהו.

אז אל תמהרו להסיק מסקנות.

הגיע הזמן.

להפסיק להשבר.

אני לא רוצה לעשות את עצמי מסכנה ושתרחמו עליי.

אבל אסור לי להשבר יותר ככה ולקרוס.

אסור לי לרדת מאוטובוס אחרי טיול שנתי ולהתחיל לבכות.

אסור לי לבכות בגלל מורה מטומטמם שאמר לי מילה,

ולא בגלל ערס שאמר משהו שאפילו לא פגע בי באמת.

זה הכל, קריסת מערכות.....

כי לא. זה לא דברים שבמצב אחר הייתי לוקחת אישית רגשית ונפשית.

זה פשוט הצטברות.

וזה קרה יותר מידיי בזמן האחרון.

אז דיי... בלי יותר דמעות.

בלי יותר דיכאונות.

הינה.... יום שלישי יומולדת. צריך להיות שמחה :]

אופטימית.

שוב....

לא ציפיתי,

לא קיוויתי.

ידעתי בדיוק מה יהיה...

לא תהיה עוד הזדמנות.

זה גמור,

זה סגור.

מעכשיו יהיה בסדר :) באמת באמת יהיה.