המילים נעלמות,

כאילו נחרטות במוחי ונמחקות

שוב ושוב כמו בלופ עצבני.

ועם אותה מנגינה...

שחוזרת גם היא..

ממשיכה וממשיכה

ולא נפסקת.

שוב אותן המילים,

שוב אותו המשפט,

עם אותה משמעות מאשימה...

ומבט של בוז בעיניים.

רק ניסיתי לשמור על לב שלם..

שלא ישבר ויסדק שוב ושוב..

אבל כנראה זה לא מספיק חשוב...

אותה התמונה,

מישהו קרוב מפנה אצבע מאשימה.

באותו רגע נעתקת נשימה...

לא... זו לא הייתה הכוונה..

אבל היא נשברה.

פשוט תקועה....

"לא תדעי שכתבתי בשבילך"

זה יצא דיי מוזר. אני בספק אם אני מבינה את עצמי...

יש בו יותר מידיי מחשבות סיטואציות ואנשים שונים. מעורבב,

כוונות מנוגדות. אני לא מבינה את עצמי. אבל אחת בעיקר.אני בספק אם תביני...