שכחתי להגיד שכתבתי. לא זוכרת מתי זה היה, אתמול שלשום... לא זוכרת. זה אפילו היה תוך כדי שיחה במסנג'ר עם דיייקלולע.

לא הספקתי להראות אותו לאנשים חשובים. רק לכמה :] יוצא לפעמים. שאני פשוט כותבת. בלי להתכוון. אפילו במחשב. אז כבר הדפסתי את זה וזהו. בעצם, למה אני מרגישה צורך לציין את זה? הרי אני במילא לא מתכוונת להראות לכם אותו. אם מישהו קורא שיר שלי, אני מעדיפה לדעת מי קורא אותו. ולא לדעת שלכל מיש רוצה יש גישה אליו ככה סתם. אולי יום אחד אחרי שאני אמות יפרסמו את השירים הטיפשיים שלי. שנראלי שאני כותבת רק כשרע לי. ולפעמים, נראלי כאילו כולם אותו הדבר. למרות שאני יודעת שלא. טימטום. לא בא לי לדבר על זה. מה גם ששמתי לב לדבר נורא אבסורדי שאני עושה.. כשאני לא שמחה ורע לי אני מציירת סמיילים. מה הגיוני בזה? כשרע לי אני מציירת סמיילים שמחים? מה זה אומר? שאני חולת נפש? טוב אולי. בואו לא נשלול את האפשרות הזו. הראש שלי כואב, כאילו עוד שניה הוא יתפוצץ! וחבל שלא. אולי ככה לא הייתי צריכה להתמודד בלי שום ברירות עם הבעיות והחיים המעצבנים האלו. אני מתייאשת מוותרת. המשפט הזה "in this short life, there's no time to waste on giving up" שציינתי אותו כבר מספר לא קטן של פעמיים, כאן, באווי בהודעה האישית או בבלוגים אחרים למיניהם... הוא נכון. בחיים האלו אין זמן לוותר סתם. אבל יש דברים שחייבים לוותר עליהם. ועל הרבה דברים כבר מזמן ויתרתי. יש דברים שלא הייתי צריכה לוותר עליהם, בעיקר בתחום הלימודי. בעיקר על ללמוד למבחנים ולעשות עבודות, בעניין הזה אני מוותרת יותר מידיי. למען האמת, אולי גם בעניינים אחרים. יותר חשובים. יש כאלו שאני לא מתחרטת, ורובם כאלו. אבל יש דברים שאני פשוט לא מבינה.. למה לא לקחתי צ'אנס. או יותר נכון, למה לא נתתי צ'אנס לאנשים. אתם מכירים את ההרגשה הזו שאתם חושבים משהו, נגיד "אוף אפ'חד לא מתחיל איתי, לא נדלק עליי" או שטויות כאלו, ואז כשאתם אומרים את זה למישהו, והוא מתחיל לתת שמות ודוגמאות, ואז אתם חושבים, וואלה. אבל עדיין מרגישים רע עם עצמכם בפנים. כאילו, "לא, אבל זה לא נחשב." אז כנראה זו פשוט לא תקופה כזו. וכשאני מסתכלת אחורה אני רואה את זה. את האנשים ואת הכל. פעם היה לי מין קטע כזה. הייתי מרגישה דברים כאלו. אינטואיציה. בדרך כלל היא לא הטעתה אותי. עכשיו, אני חושבת אני כל כך שקועה בכל בחרא והבעיות שלי, שאני לא טורחת להציץ החוצה ולראות את כל מה שיש לי בעולם הזה. ואת כל הדברים הטובים שהוא מכיל ושקורים לי. זה מין סוג ההרגשה הזו שמרגישים כאילו משהו בעצמכם לא בסדר, ואז מישהו בא ואומר לך, "לא, לא אתה זה שטועה." ומראה לך דברים שהעיוורון שלך מנע ממך לראות. כשמחפשים את הדברים הרעים זה ממש לא בעיה למצוא אותם. אז למה לא לעשות להפך? ואז מישהו בא, וגורם לך להסתכל על הדברים ההם, ש"פרחו מזיכרונך". יש לי מספיק אנשים שיראו לי את זה. כמובן שהייתי מעדיפה לראות אותם בעצמי, אבל לפעמים זה קצת קשה. זה גם לא קל לעשות עבודה על חצי הכוס המלאה, שבשבילכם החצי המלא מלא בדברים רעים ומדכאים. מלא בחרא. לא קל לראות את החצי האופטימי ולעשות אותה כמו שצריך.

אז פשוט לוקחים כוס ושמים בה סמיילים. מציירים סמיילים. כי הכל מושלם. לפעמים צריך להיות צבוע. ופשוט להעמיד פנים שהכל מושלם. אולי זה עוזר.

 טוב, אני על סף למחוק את הפוסט הזה.... אז אני אפרסם אותו לפני שאני אמחק שוב אות אחרי אות.

טוב אני חושבת שנמאס לי מהבלוג הזה. במקום לכתוב פוסטים, אני רוצה למחוק אותם.

אתם מכירים את זה כשאתם מדברים עם מישהו ומרגישים ממש רע ובא לכם למות, ואז הוא פתאום חייב ללכת. ואז אתם מרגישים עוד יותר חרא? כי אם כן אז חבל. זו חרא של הרגשה. אם אני אשאר בבית גם היום, המצב שלי לא יהיה טוב. וממש לא. אני מפחדת להישאר בבית היום. הפעם זה יהיה לבד כי אחים שלי נוסעים. ואמא בטח תצא בערב, ומחר תעבוד. זה מפחיד להישאר לבד במצב כזה. שלא תחטפו קריזה ותחליטו לקחת ת'מצב לידיים, אבל במובן הרע של הביטוי. אני לא רוצה להישאר לבד :'( אני מפחדת...

היה נחמד אתמול ומשעמם בו זמנית :] היה מצחיק. נכון דקלה?... "מה יש בשירותים שאתן הולכות לשם כל כך הרבה?" "חשפן!" חח איזו יציאה P: סתם הלכנו "לשירותים" כדי לתת להם פרטיות.. סיון קלטה ישר. חחח הוא לא. איזה צחוקים! "דקלה... נלך לשירותים?" חבל שעד כמה שניסינו לתת להם זמן לבד כל פעם כשהלכנו החברים שלו חזרו. יופי שכל! אה כן, בסוף יצאתי אתמול. ולא התחרפנתי. (יחסית.) אנשים עושים דברים מטומטמים ומצחיקים. חלק מהזמן הרגשתי בלעכ כי הרגשתי תקועה. אתם מכירים את זה שיש זוג (חברים) ואתם. זה מישהו תקוע. שמרגיש מפריע. ניסיתי למצוא מקום אחר להיות בו, אבל לא מצאתי :S אז לא הייתה לי ברירה. אבל לא משנה... אני שמחה שהייתי שם בכל מקרה. והיה כיף אצל סיון. מזמן לא דיברנו. את השיחות האלו לפני השינה על דברים חשובים. זה היה נחמט. היא גם קצת עזרה לי במתמטיקה. :] קיצר היה נחמד :] וזהו. עכשיו מולטימדיה! בעייייי.