אני לא זוכרת. לא זוכרת כל יום שאני זוכרת, או יותר נכון לא רוצה לזכור. כי זה סתם מציק. כל הזכרונות האלו הנחמדים החביבים, שנזכרים בהם ומזילים דמעה, כי היה וטוב שהיה אבל נגמר. אני בהחלט אתגעגע לשיעורי ספרות. אני חושבת שזה השיעור שהכי הכי אהבתי. למרות שהנוכחות שלי בו לא הייתה בואו נגיד... פשוט לא הייתה מלאה XD והציון שלי לא מזהיר. אבל זה היה השיעור הכי כייפי. ומה עכשיו? הבעה? איייייכ זה השיעור הכי דוחה בעולם! מצידי לעשות הבעה כבר בכתה ז'. עדיף ספרות! זה שיעור כזה נחמד, תמיד יש צחוקים. ואוירה נחמדה... לא כמו אזרחות. עם הירון ההומו הזה שמשליט טרור בכתה! אי אפשר לומר מילה אחת בלי לפחד פחד מוות. והבעה זה סתם חרא. זה שיעור כזה שיש "שקט" ואתם אמורים פשוט לשבת ולכתוב... אני משערת שאתם תוהים... ולא, עד כמה שאני אוהבת לכתוב וכותבת והכל, זה אף פעם לא עוזר לי בשיעורי הבעה. פשוט לא. ועזבו את זה. אני לא יודעת למה ציינתי את זה בהקשר לזכרונות... כי בעצם בכלל דיברתי על דברים אחרים... אולי זה בגלל שאני מנסה להסתיר. אני מרגישה כל כך מטופשת כל הזמן. ויתרתי על המון עקרונות שלי, על המון דברים שבחיים לא הייתי מוכנה להתפשר עליהם. ורק עכשיו כשדיברתי עם מכשפופה טובה אחת, היא סוף סוף הבינה על מה אני כל הזמן מדברת. אבל זה לא רק זה.. אני לא יודעת. ובכל מקרה, זה לא כזה משנה... זה יעבור, כמו כל דבר אחר. היום היה יום ממש נחמד! למרות הבגרות שהלכה לי דיי רע, לפני הבגרות הייתי במצברוח ממש ממש טוב! אחרי לא כלכך אבל זה עבר, נשארתי ברחובות והלכנו אני דקלה וזוג השמלצים, ביקרנו את "החשפן" בשירותים, ואז פשוט אמרנו להם שיפגשו אותנו בבריסלס ב8 כדי שלא נצטרך ללכת לחשפן בשירותים. אני ודקל קנינו כל אחת עוגיית מזל. היה כתוב לי "בקרוב מאוד חייך ישתנו לטובה הייהי מוכנה לכך" אני מוכנה... מאוד מוכנה לכך. נו יאללה קדימה! חחח. קיצר קבענו כולם בבריסלס. הסיבובים בעיר, לפני זה עם זוג השמלצים היו סתם כי לא יכולנו להיות בבית של סיון. אז העברנו ת'זמן. והזמן עבר לו עם כלמיני אימרות מצחיקות וחסרות פשר. כמו "עבודה יאה ליאה" ראינו מישו שאנחנו מכירות וכיף לצחוק עליו, אז אמרתי שהעבודה הזו יאה ליאה (נו, הכף הזו שמרימים איתה את הליכלוך אחרי שמטאטאים את הרצפה...) וזהו.. היו עוד דברים שאנ'לא זוכרת. הא, היה את הילד הקטן בבריסלס שצעק "אנ'לא הולנדי קטן!!!!!!!" חחחחחחח וכולנו נשפכנו. היינו אני בינע דקל חובש סיו רועי איליה וניר. לא שכחתי מישו נכון? היה כיף ומצחיק, ולמלצרים בכלל לא הגיע טיפ. יואו איזה בלאגניםםם היו. חחח. וזהו.

ולא יודעת. נורא בא לי לכתוב. ונורא בא לי שיהיה מחר חופש. אני מרגישה על סף התמוטטות ואני ממש לא יודעת למה (בערך..). עד כמה שאפשר לא לדעת למה... חחחח ואני כולי אופטימית...כי העוגייה אמרה, אז יהיה בסדר... רוב היום צחקתי. והיה לי כיף. זה מה שהכי חשוב! ונתנו לי טרמפ' לקניון ככה שלא הייתי צכה ללכת בקור :] וגם אמא לקחה אותי מהתחנה בגדרה ככה ששוב לא הייתי צכה ללכת בקור :] וקיצר, לא רואים ספרות יותר בחיים! ולמקרה שנכשלתי....אז לפחות עד הקיץ! אבל חבל שבמקום יש הבעה, זה המקצוע הכי נוראי ביקום! יושבים כל הזמן ומכריחים אתכם לכתוב חיבור באורך 2 עמודים וחצי על אלוהים יודע מה, וזה יהיה דווקא האלוהים יודע מה שלא תדעו מה לכתוב עליו! טוב טוב, אמרנו אופטימית. חע חה! פירעתי לאיליה ת'קוקו. זהו. עכשיו אני שמחה.

ואני מקווה שאני אצליח להרדם היום כי מחר בצפר רגיל. ויש 3 שעות אומנות על הבוקר... ועוד מתמטיקה. אני מקווה שהיא לא תחזיר מבחנים. בעצם... מה הטעם בלדחות את הקץ? אני הרי יודעת את הציון שלי, משו בסביבות הנכשל...זה באמת חשוב מה?.

דיי.. דיי. אמרנו אופטימיות. בלי תלונות. קיצר הכל מושלם, ואני כולי אופטימית...כי העוגייה אמרה! והכל מחייך! כל העולם כולו! סמיילי גדול מאוד, ולא צהוב! כי אני שונאת! חחח הכל מחייך! אפילו המסך של המחשב! ואוו... אפילו על האקמול פתאום יש סמיילים קטנים כאלו... והם מקפצים! חע. סתם. רואים שאני מנסה נואשות להראות אופטימית? אבל אני באמת כן. איפשהו. אני פשוט מקווה לאיזשהו נס! אולי איזו פעילות חברתית במסגרת בצפר שתוציא אותי משגרת הלימודים הקדחנית... היא רק בסוף שנה. הו טיול, איפה אתה?!

וגאד אני כל כך מתגעגעת לפרטיות שלי, לחדר שלי, כשהוא היה רק שלי... והמיטה שלי! כשהיא הייתה רק שלי! כשהייתי יכולה לשכב בה שעות ערה ולבהות בתקרה בזמן שאני לא נרדמת בלי לשמוע נחירות.. ואם בא לי אז פתאום באמצע הלילה לקחת את המחברת ופשוט לכתוב. כי עכשיו.. עד כמה שזה בטח ישמע לכם מוזר, אמא שלי ישנה איתי בחדר. ועד כמה שאני אוהבת אותה אני רוצה את המקום שלי לעצמי. תראו זה מסובך, אחים שלי שניהם באותו חדר. אני אמורה הייתי להיות לבד, ואמא ודודה שלי בחדר אחד. הבעיה היא שלאמא אין עצבים לדודה שלי, ודודה שלי כבר לא יכולה לישון בסלון כמו בהתחלה בגלל שיש לה בעיות עם הגב, אז אמא ישנה איתי. ואני לא אשלח את אמא שלי לישון בסלון. כי אני אוהבת אותה ומעריכה אותה וזה יהיה נורא טרגי בשבילי לעשות את זה. ואני לא רוצה להגיד לה שזה מפריע לי. אבל זה מפריע לי. אני לא שייכת לכאן. למקום הזה. ובכל זאת, אחרי שיעור פסיכולוגיה עם המורה הכל כך חמודה ומושלמת הזו *רחל אורן* היא אמרה דבר כל כך נכון, כי אם כבר אתם נמצאים במקום מסויים ואין לכם אפשרות להיות במקום שאתם רוצים, מה זה יעזור אם תקטרו? תוציאו מזה את המיטב ותשתדלו להנות! תמיד ידעתי את זה ואני יודעת שהיא צודקת. אני יודעת שטכנית, יש לי כאן למי לפנות. יש לי בת דודה בגילי. יש לה אפילו רישיון. וזה מאג :] אבל אני פשוט כאילו לא רוצה... אני עוברת כל יום לפחות פעמיים לייד הבית שלה ומרגישה רגשות אשמה.. אבל אף פעם לא טורחת לדפוק בדלת. ולא זה לא בגלל שאני מופרעת או אובססיבית, זה בגלל שהבית שלה בדרך לתחנה חח. ויש לי כאן אנשים, שלא טרחתי לשמור איתם על קשר, בני דודים שלי לא מזהים אותי ברחוב. ואני מרגישה ממש רע עם זה. ומצד שני עד שיש לי קצת זמן אני לא כל כך זזה מהבית.. זה מתסכל. זה הכל בראש שלי!! הכל! אפילו את הטלפון שלה אין לי. אני גרה כבר כמעט חצי שנה בגדרה, וראיתי את בת דודה שלי כולה... פעמיים. תחשבו על זה, חצי שנה...עוברת לייד הבית שלה פעמיים ביום. כן כן. נורא. ולא יהיה שום חופש בקרוב..וכשיהיה... לא יהיה זמן לנשום. ככה זה הולך. עכשיו, אני אופטימית. דיי, תעזרו לי. תגמלו אותי מפסימיות והתלוננויות! אני דורשת! וגם איזה חיבוק על הדרך.. כי אני ממש צריכה כמה!

אוף.