וזהו. אני כל כך מבולבלת. המחשבות שלי מתערבבות. ואני הולכת לקבל ציון נמוך בפסיכולוגיה. אבל לא משנה. אני פשוט צריכה שתבינו אותי. אני צריכה שמישהו פאקינג יבין אותי. אני כל כך צריכה את זה עכשיו. אם לא קראתם את הפוסט הקודם אז כדאי שתקראו. כי אחרת בחיים לא תבינו. אני לא מצפה לשום דבר, באמת שלא אכפת לי אם כן או לא... מה שזה לא יהיה, אני פשוט צריכה לדעת. בגלל זה ביקשתי תשובות. אני לא רוצה להשאר מבולבלת. כי זה לא משהו כל כך חזק שיהיה לי קשה לעזוב. בעיה היא שאני צריכה איזשהו סוג של אישור. אני לא מפחדת להרגיש דחויה, אני לא מפחדת להרגיש רצויה, אני פשוט מפחדת להישאר בלי תשובות. בסטאנד ביי. כמו מפגרת. זה מתסכל אותי! אני צריכה תשובות. אני צריכה לדעת מה לעזאזל עובר בפאקינג סלע הזה שהוא קורא לו ראש. אני לא צריכה שום דבר אחר. ולמען האמת, אני גם לא בטוחה שאני רוצה משהו. אני רק רוצה תשובות. ועכשיו אני מרגישה כמו באותו חוסר אונים שהייתי אז. תקועה, ולא יודעת מה לומר. עם כל הללא שמים למיניהם וhno. כמעט שמתי הכל מאחורי, אני רק צריכה תשובות עכשיו, ואני עוזבת. הכל. אני יודעת שלחצתי אז, אבל התכוונתי לבקש שבשלב מסויים אני אדע מי אתם... וזה איכשהו מצטרף לי אוטומטית לנושא הראשון. ואני רצינית עכשיו, בחיים שלי לא הייתי רצינית יותר מעכשיו. נמאס לי להיות כל כך מבולבלת כמו עכשיו. פשוט נמאס לי. אני צריכה תשובות ועכשיו. כי עד שאני לא אקבל אותן אני לא אצליח להיות מי שאני באמת. כל הזמן להיות מבולבל... זה הופך אנשים לעצבניים, חסרי ריכוז, כל הזמן מהורהרים. אני לא מטומטמת. אני יודעת את זה, ובטוחה בזה בכל ליבי. אני שלמה עם עצמי. עברתי דרך ארוכה.. למדתי הרבה דברים, הסקתי מסקנות, הפקתי לקחים. השתניתי, התבגרתי, פיתחתי אישיות וביטחון, הספקתי גם להרוס אותם בדרך. אבל אף פעם לא הייתי כל כך נחושה בדעתי לקבל תשובות. ועכשיו יותר מכל זמן אחר שבעולם, מתחשק לי להיות עקשנית, ולעמוד על זה. אני דורשת תשובות. אני זוכרת טוב טובהמון המון דברים. כל דבר שנראה לי טיפה חשוב או בעל משמעות נשאר מוטבע בראש ובזכרון שלי. אני זוכרת טוב מאוד את התגובה ההיא של "את בטח לא יודעת מי אני ומה המניעים שלי" אז נכון, אני לא יודעת, אבל אני רוצה לדעת! ודורשת לדעת. אני יודעת שאני לא בעמדה לאיים. אבל אני בטוחה, שתהיו מי שלא תהיו, אם אני לא אקבל את התשובות שלי, אתם רק תפסידו, או תתייסרו בייסורי מצפון קשים.

אני מבקשת תשובות. דורשת! ואם אני לא אקבל אותן, אז אני לא חושבת שמישהו שיש לו קשר לאחד הסיפורים האלו ירגיש טוב עם עצמו. אני לא מאיימת. אני מציינת עובדות. אבל אם אתם מוכנים לקחת את הסיכון הזה...אז תחשבו על זה טוב טוב קודם. כי אני לא.

אני רוצה לעבור את זה. ועד שבאמת באמת ביקשתי ודרשתי, אני מקווה שאתם מבינים. כי זה חשוב לי לדעת את זה עכשיו. אני חושבת שעבר כבר מספיק זמן, ושאני מספיק בוגרת או לא'דעת מה, חזקה, אמיצה. מה שתרצו... אני מספיק מהכל בשביל לדעת את מה שאני דורשת לדעת. אני לא רוצה להישאר עם פוסטים בקטגוריות כמו "כשכבר לא יודעים מה לחשוב..." אני רוצה לדעת מה פאקינג לחשוב!!!!

 וחוצמזה,

עד שאין לי לפחות אחת מהתשובות, אני שובתת.

אין בלוג!!!!!!!

עכשיו תגידו שאני ילדותית! לא אכפת לי. במילא עכשיו לא נשאר דבר לומר... וזה ישאר ככה עד שאני אקבל את התשובות שלי.

עדכונון יום שני 15.1

דאמ יו. תמותו כולכם. חושבים שאתם יודעים הכל. כל כך הרבה. יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, ואני לא אגיד אותם עד שאני אקבל את התשובות שלי. כי זה עלול לפגוע בכמה אנשים. אני רק מזהירה את כולכם, בקטע הזה... שזה יתנקם בכם באיזושהי צורה. לא דרכי, כי אני לא מתנקמת באנשים. אבל תדעו, אני תמיד יודעת יותר ממה שאנשים חושבים. אני תמיד יודעת מתי מישהו משקר, ויש לי אינטואיציה שאפילו לא תצליחו להגיע אליה או להבין אותה בחיים שלכם. אני יודעת הרבה על מה אנשים חושבים ומתי. כשמישהו משנה משהו בחשיבה שלו, או בגישה... גם אם הוא עוד לא הראה את זה בשום צורה, אני ארגיש את זה. אני לא יודעת איך זה. אבל אני מרגישה הכל. זה כאילו באויר. למשל, יום שני שעבר הרגשתי משהו שונה באוירה, ואתמול היא שוב הייתה שונה אבל באופן אחר. אני פאקינג מרגישה הכל. ואני סומכת על תחושות הבטן שלי.

אם להגיד את האמת, אני מרגישה נורא מטופשת. אני כאן ומבקשת תשובות בזמן שמי שבאמת צריך להבין אותי צריך משפט ומנוע חיפוש.