החלטתי לוותר להם הפעם. למרות שדווקא יכולתי לשים תמונות מצחיקות. עכשיו תגידו שאני לא נחמדה. נראה אתכם! חע סתם P:

לא צילמתי הרבה במילא. אין הרבה תמונות. דווקא לא היה כזה משעמם כמו שאמרו שיהיה, כמו שחשבתי שיהיה. היה בסדר. חלק מהזמן רציתי לרצוח את כל מי שהיה סביבי. הייתי עצבנית באיזשהו שלב. ופשוט הלכתי. פשוט רציתי להיות לבד, אבל אז הרגשתי נורא מטומטמת לשבת לבד בלובי ענקי של בית המשפט העליון אז חזרתי, אבל שמרתי מרחק. כי הייתי עצבנית. נורא אבל. בקטע של כוסאמק לא בא לי לדבר איתן יותר בחיים. לא יודעת למה הייתי ככה. זה לא משנה בכל מקרה. כי אני במילא פשוט מוחקת את זה ומתעצבנת על משהו חדש. ואז אני מתחרטת שלא אמרתי כלום. כי אני כן כעסתי, וכן הייתה לי סיבה. טוב עזבתי עבר לי וזהו. למה אני חייבת לעשות הכל מאוחר מידיי? זה משגע אותי. לא משנה. בואו לא ננתח אותי כרגע כי אני לא מספיק מעניינת. הגעתי למסקנה שאנשים מפחדים ממני. אולי פשוט בגלל שאני אני. שאני עלולה להגיד את מה שאני חושבת בטעות גם בלי להתכוון. זה לא קורה לי הרבה. רק פעמיים קרה לי שחשבתי משהו ואמרתי אותו בקול. לא משנה. אוף אני באמת לא יודעת לאן אני חותרת ומצברוח שלי שואף לאפס ככה שאני מדברת שטויות ומתסכלת את עצמי בו זמנית. אני לא כזו טיפשה כמו שאנשים עושים ממני, או יותר נכון, כמו שאני עושה מעצמי ואנשים מאמינים לי. בא לי פשוט להרגיש חיה יותר מתמיד, ולעשות את הדברים שאני רוצה לעשות פעם בחיים שלי בלי להתחרט. בלי להרגיש מטומטמת על שאני עושה משהו או בגלל מישהו שאיכשהו או בעקיפין גורם לי להרגיש ככה. בין אם זו אחת החברות שלי שעשתה את זה ממש בלי כוונה ובין אם זה מישהו אחר שחשוב פחות או יותר. זה לא משנה. מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שאני לא צריכה לתת לדברים קטנים ולא חשובים לערער אותי. ושאני אולי צריכה להיות קצת יותר אגואיסטית, ויותר לא יודעת מה. החלטית! זהו, זו המילה. אבל רגע, לא מדברים עליי. אני לא מעניינת אמרנו. אז על מה? אין לי על מה לזיין ת'שכל. אני לא שמה תמונות לאו דווקא בגלל דרישות הציבור הרחב, אלא בגלל דרישות הציבור הממש לא רחב. אני אומרת... תעשו עליהם לינץ'.

טוב נו. לא מעניין. אני סתם לא במצברוח לעשות שום דבר. אני סתם לא יודעת מה אני רוצה. ומתי אני רוצה. ולמה אני רוצה. כרגע, מבחינתי בנג'י ללא חבלים זה אחלה פתרון. מי בא איתי?