 כינוי:
בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2007
אתם יודעים משהו,
אני לא יודעת מה אני רוצה. לא מעצמי, ולא מאחרים. אני רק יודעת שאני כל הזמן נכשלת, נופלת, וכל דימוי אחר שאתם רוצים לתת פשוט ממש אין לי חשק ללשון ציורית. תראו, זה הולך ככה זה פשוט כמו החיים, אבל עדיין מסובך כמוהם. כל מה שאני עושה זה לחפש תשובות כל הזמן. לא יודעת מה חשבתי. חשבתי שאם אני אגיד את מה שאני חושבת, יהיו לי קצת תשובות. חשבתי שאם אנשים יקראו את מה שאני חושבת, יהיו לי התשובות. חשבתי שאם אני אגיד כמעט במפורש שאני יודעת ואת מה שאני יודעת יהיו ליח התשובות. חשבתי שאני אגיע אליהן. אבל לא משנה מה אני עושה, כמה, מתי, או אפילו איך. כי התשובות לא מגיעות. אני לומדת למבחן במטרה לדעת את התשובת, והינה המבחן מגיע ואני מקבלת בקושי 55. זה נורא משעשע לאור העובדות שלמבחנים שאני לומדת פחות אני מקבלת יותר. אני מתחילה לחשוב שהחיים מתעתעים בהכל ובכל דבר. אני מתחילה לפקפק בכל דבר. ואני ממש לא אופטימית. למען האמת, אני שואפת לאפס. וכששואפים לאפס לא מגיעים רחוק. וזה הדבר שאני הכי הכי שונאת בעצמי. חשבתי שאם אני אהיה יותר לא'דעת מה ופחות לא'דעת מה יהיה לי יותר קל, אבל זה לא עבד. חשבתי אולי הכל בראש שלי. אבל לא, אני לא עד כדי כך לא מעריכה את עצמי. יש דברים שאני אף פעם לא אפקפק בהם. גם אם זו אני. אני לא יודעת מה אני או מי אני, זה נכון. אבל אני יודעת מה אני לא. אני פשוט לא יודעת. אתם מכירים את ההרגשה הזו של לוותר על משהו אבל מבפנים זה עוד לא לגמרי הולך? או את ההרגשה של לא לוותר על משהו כשבפנים כבר מזמן ויתרתם? כי זו בעצם אותה ההרגשה. של כלום. רייקנות. אנטיפטיות. חשק להיות לבד ולנסות להבין איך פועל העולם. אז לא, אני אומרת מניסיון, אל תנסו להבין איך פועל העולם. כי זה רק יגרום לכם ליותר תסכול כשלא תבינו, או כשתבינו ותתאכזבו. אני באמת לא יודעת מה המטרה שלי אבל זה בטח יהיה כבר הפוסט השני שאני כותבת ומוחקת היום.. אלא אם אני אחליט לא למחוק בסוף ואני בספק. לא למדתי אפילו שניה למבחן מחר. ואת האמת, לא לגמרי ניסיתי, אבל גם לא לגמרי היה לי זמן. וזה לא אכפת לי. יהיה מה שיהיה. חשבתי הרבה דברים במהלך החיים שלי. ואולי אני פשוט כל הזמן טועה, כי לא משנה מה אני עושה זה תמיד מסתיים בכשלון. תגידו שאני פסימית, אני לא אשלול את זה. אבל נמאס לי להיות אופטימית. איך אפשר לקוות לטוב ולחשוב שיהיה טוב כשכל מה שאתם מנסים לעשות מסתיים ברע? כנראה האישיות שלי לא עד כדי כך חזקה. אני כל הזמן משתנה כמו לא יודעת מה. מחליפה פרצופים. אני מרגישה כמו "המסכה" בכבודו ובעצמו. אני פשוט כבר לא יודעת יותר. לא יודעת במה לבטוח לא יודעת במי. ואני לא רוצה להיות דרמטית ומטופשת יתר על המידה, אבל ככה אני מרגישה, לא רק שאני תקועה, זה גם צריך להיות מלווה בהרגשת "לבד" ובילבול וחרא בכללי. אבל לא, כשאני עם אנשים מסביב אני מחייכת. רוב הזמן, פשוט משעשע אותי כמה ציניות יש בחיים. לפעמים אני לא יודעת מה מרגיש יותר גרוע, להיות לבד, ולהרגיש לבד, או להיות מוקף באנשים ולהרגיש לבד. לפעמים נדמה כאילו להרגיש לבד כשאתה באמת לבד זה מנחם. מנחם בגלל שלפחות ככה לא צריך לברוח, או להרגיש שאני מוקפת בצבועים. ואני לא אומרת שכולם צבועים. אולי אני זו שצבועה. לפעמים אני רוצה לברוח, באמת באמת לברוח כי נמאס לי מהכל. אבל אני לא עושה את זה. ולמה? אני לא אקום ואלך נכון? אני לא אשב לבד. כי אני ארגיש מטופשת. מה זו ההרגשה המפגרת הזו של להרגיש מטופשת? זה הדבר הכי לא קשור בעולם. הכי! דאמט. כשאני עם אנשים אני רק רוצה להיות לבד, כשאני לבד, אני רק רוצה להיות עם אנשים. מה עושים?! הא? ראיתי סדרה עכשיו. קצת מדכאת. "רחוב ללא מוצא" היה פרק על איזה מורה אחד. מסכן, יצא לריצה השתין בפארק ילדה קטנה ראתה אותו משתין התחילה לצרוח. חשבו הוא פדופיל והרסו לו את החיים. אפילו אישתו לא האמינה לו. בסוף הבינו שהוא השתין כי הילדה אמרה שהפיפי שלו היה על הפריסבי של הכלב. יופי.. זה לא משנה הרבה נכון? אני בטוחה שהמשפחה שלו כבר לא תהיה אותו הדבר. אם הייתי במקומו, גם אם היו משלמים לי, לא הייתי חוזרת לאישה הזו. כן, תגידו שזה רק סרט. אבל אני בטוחה ב10000000000% שיש דברים כאלו בעולם. כי אנשים מטומטמים ופרנואידים מספיק בשביל זה. תראו ת'מסכן. כולה השתין, הרסו לו את החיים. פדופיל עשו ממנו. החברים הכי טובים שלו הפנו לו את הגב! והכי כואב זה לראות סרט ולדעת שדברים כאלו קורים בעולם. זה מפחיד. אבל זה קורה. עזבו אתכם ממני. אני רגישה יותר מידיי בזמן האחרון. היום הייתה שאלה דיי מפגרת ששאלו לעיתון מעריב, למשאל עם. הייתה לי תשובה. בחיים לא הייתי עונה. זה הרי מפגר. חוצמזה, זה קיטשי ודפוק. חוצמזה כולם יודעים מה הייתי אומרת. בתאדם ספרותית שכמוני. ברור. טוב לא אמרתי מה הייתה השאלה. נראלי משו כמו, מה הדבר הכי רומנטי או משו כזה. הרגשתי מטופשת. דאמ עם ההרגשה הזו. למה הכל ריך להתחיל ולהסתיים בהרגשה של טימטום. אז טוב אני אגיד. זה שיר. זה ברור ששיר. גם סיון אמרה את זה. ששמעתי שהיא אמרה את זה צחקתי. כנראה שאני והיא באותו ראש אחרי הכל. בכל מקרה, אני חושבת שזה ברור שזה מה שהייתי עונה. הרי אני כזו שכותבת. ושיר, שיר זה דבר שכותבים מהלב, אם רוצים או לא רוצים, זה בא רוב הזמן מהתת מודע. וזה אמיתי. זה פשוט מה שזה. גם אם זה במעורפל או בעקיפין, זה תמיד משקף את האדם. וזה מה שהייתי רוצה. כרגע, אני לא האדם שיכול להגיד שהוא כותב. כי לא כתבתי כבר משך זמן שנראה כמו נצח. אולי אני לא רוצה להשתקף על נייר. אולי זה פשוט זמן שאני צריכה להבין את עצמי דרך עצמי ולא דרך ניתוח צולע של עצמי בעקיפין. דאמ. אני דפוקה. תאהבו אותי בכל זאת?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
